על דברי החומש "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו" ישנם כמה וכמה ביאורים. הביאור הפשוט, שאותו אתה מזכיר גם בשאלתך, הוא שהאחים לא הכירו את יוסף הצדיק בגלל שגדל לו זקן. אך באמת, עומק עמוק ישנו כאן, ולפי המבואר בתורת החסידות, ישנו ביאור עצמי ומהותי יותר מהי חוסר ההכרה של אחי יוסף ביוסף.
בחסידות מבואר שהאחים לא שיערו בדעתם שיוסף הצדיק יכול לעמוד בדרגה שהוא נמצא.
האחים היו רגילים לגדול כמו רועי צאן, פרושים מן העולם, באופן כזה שהוויות העולם לא מפריעים להם.
הם לא שיערו, בחלום הכי רחוק שלהם, שיוסף יוכל להישאר בצדקו תוך כדי שהוא נמצא בארץ מצרים. בתוך ערוות הארץ.
ולא באופן כזה שהוא חי לעצמו, אלא באופן כזה שהוא פועל בתוך העולם בתפקיד הכי חשוב ואחראי.
האחים לא העלו בדעתם שניתן לפעול בתוך העולם, כמשנה למלך, ועדיין להיות קשור לקב"ה בדבקות מוחלטת. הם חשבו שאם אי פעם ימצאו את יוסף, הוא יהיה כמוהם: רועה צאן במקום נידח, מנותק מעולם החומר. לעומתם, אצל יוסף, שעניינו היה גילוי בלתי מוגבל, העולם לא היוה הפרעה כלל, והוא יכול היה לגלות את האלוקות בתוך העולם ממש.
וכדי להבין את העניין בצורה יותר עמוקה ופנימית, נקדים בביאור כמה ענינים אצל יוסף הצדיק, שמתוכם נוכל להבין כיצד הדברים באים לידי עבודה בפועל אצל כל אחד ואחד מאיתנו.
יוסף הנער הצעיר חולם חלומות. החלום מבטא שאיפה פנימית, יעד, רצון לפעול ולעשות. לכל יהודי יש 'חלום' שהוא צריך לממש. חלום זה הוא שליחות נשמתו. מדוע הגשמת השליחות נקראת 'חלום'? כי במציאות העכשווית לא תמיד אפשר לראות את הדברים: לפעמים היעד נראה רחוק ו'מקיף', טוב מכדי שנאמין באפשרות שיתגשם על ידינו.
האדם צריך להשתדל לחלום חלומות טובים, כחלומות הטובים שחלם יוסף עוד בצעירותו בהיותו בן שבע עשרה (בגימטרייה טוב). למרבה הצער, יש שחלומותיהם רעים (כחלומותיו של פרעה), והם מתמלאים פחדים, חששות ודמיונות של דברים שאינם טובים. כאשר האדם 'חולם' חלום שאינו טוב, עליו לעשות 'הטבת חלום', להשתחרר מהמחשבות השליליות ולחזק את ביטחונו בה', שבוודאי ייטיב לו בטוב הנראה והנגלה.
המסע בדרך למימוש החלום לא תמיד קל. גם אצל יוסף חלף זמן רב מאז חלם את חלומותיו עד אשר הגיעו לכלל מימוש. יוסף עובר טלטלות קשות: האחים מוכרים אותו, הוא נעשה לעבד, מושלך לבית האסורים וחווה מציאות שמנוגדת לגמרי לחלום שלו.
אך גם בתוך הטלטלות שהוא עובר, יוסף מצליח. הצלחתו באה לו בזכות סגולתו לראות את הטוב שבכל דבר ולהאמין שכל אירוע הוא שלב נצרך במסע למימוש החלום. אדם יכול לבחור אם כל מה שעובר עליו הוא 'משא' או 'מסע': האם הדברים 'כבדים עליו' ואין בכוחו לעמוד בהם או שמא מדובר בהשגחה פרטית שמגביהה את אמונתו ומחזקת אותה, ונוסכת בו כוח להוסיף ולצעוד עד שיגיע אל התכלית האלוקית
היכולת לעמוד בתלאות שבדרך אל התכלית תלויה בדרך ההתבוננות: אדם הנושא מזוודה כבדה אך יודע שהיא מלאה יהלומים, לא יתלונן על כובדה, ואדרבה הכובד הזה יסב לו אושר והוא יתאמץ ויישא אותה בשמחה.
אם יוסף היה 'לוקח קשה' את החוויות הנוראות שעבר, הוא לא היה מסוגל להצליח. העובדה שבכל מקום הוא מצליח, מלמדת אותנו מסר חשוב עבורנו.
כשיהודי מאמין שהקשיים בדרך להגשמת החלום אינם עונש חלילה אלא שלבים חשובים של הכשרה וזיכוך שנועדו לקדם את החלום הטוב לקראת הגשמתו, הדרך נעשית לו הרבה יותר קלה.
זהו בעצם תפקידו של כל יהודי ויהודי בעמדו באתגרים של העולם.
העולם שנברא מתאפיין בחושך ובהעלם: ה'ישות' של העולם גדולה ולא ניכרת בה מציאות אמיתית של אלוקות. על כל יהודי מוטלת שליחות להאיר את העולם ("נר ה' נשמת אדם"), ועליו למלאהּ מתוך שמחה וטוב לבב.
נר אחד מאיר, וכל שכן נרות רבים. נשמה אחת מאירה, וקל וחומר שנשמות רבות מפיצות אור גדול. "חסיד הוא פנסאי": תפקידו להדליק מנורות בעולם שסביבו, כולל גם את הנר שלו.
כדי להצליח להרבות אור בעולם, יש לחזק הביטחון בה' והחשיבה החיובית, ולזכור שהיעד של כל המסעות ופתרון כל החלומות הוא הגאולה האמיתית והשלמה, וכלשונו של הרבי (ערב חנוכה תשמ"ט): "שהגלות נדמה לחלום . . נעשה פתרון החלום ע"י יוסף הצדיק, ובגלות זה האחרון – ע"י תורת החסידות דרבותינו נשיאנו, עד יוסף שבדורנו, נשיא דורנו – שגילה פתרון החולם דהגלות, שכוונת ותכלית החלום דהגלות היא העבודה ובירור ועליה שבאים על ידי זה ולא הצער שבזה . . ע"י שמכניסים האל"ף דאלופו של עולם בגלות (גולה) – נעשה גאולה".