את התהילים נוהגים לומר לאחר תפילת שחרית, ובכמה מקומות הרבי כותב שיש לומר זאת ללא הפסק מתפילת שחרית.
אמנם, ישנו מכתב מתאריך כ"ח סיון, תשי"ז ששהרבי כותב שבשעת הדחק מתחילים שיעור התהלים חדשי תיכף לאחר התפלה ומסיימים אותו במשך היום. והקאפ' למספר השנים - אפשר לאומרם לאחר השיעור חדשי.
במכתב של הרבי באגרות קודש חלק ד אגרת א'י מתאריך ט"ז אייר, תשי"א, כותב הרבי: "...ומה ששואל בענין לימוד החומש עם פרש"י, הנה בכלל נוהגים שלומדים השיעור חומש במשך היום, ואם לא הספיקו במשך היום משלימים בלילה שלאחריו... לא שמעתי שידייקו בהסדר דחומש תהלים תניא".
יש מכתב אחר שהרבי כותב שכדאי לומר גם את החומר והתניא אחר התפילה.
ישנם שנוהגים לומר את התניא היומי לפני התפילה (אך לא ידוע אם יש לזה מקור, מצד שיעורי החת"ת. יש הנהגה אחת, ללמוד פרק תניא לפני התפילה, אך לא דוקא קשור ללימוד התניא היומי).
מסקנת כל הנ"ל: תהילים - אחרי התפילה (אלא אם כן נמצאים בשעת דחק) חומש ותניא - עדיפות לאחרי התפילה, אך אין חובה בדבר.