בלוח היום יום לתאריך ו' באלול מובא בשם הצמח צדק:
הבעל שם טוב חיבב מאוד אור ואמר: 'אור' בגימטרייה 'רז' מי שיודע את הסוד שבכל דבר – מסוגל להאיר.
מהו הסוד שעליו מדברים?
ה'רז' הוא התוכן הפנימי האמיתי שעומד מאחורי הדבר. כשמדברים על יהודי ה'רז' שבו הוא עצמיות הנפש שלו אך מהלשון "הסוד שבכל דבר" אנו מבינים שלכל יהודי יש 'רז' אישי שלו ומערכת פנימית ייחודית משל עצמו.
עניין זה מובא כבר בהקדמת התניא שבה אדמו"ר הזקן מבהיר שהחיסרון הקיים בספר כתוב אינו מוגבל רק לספר שתוכנו מבוסס על שכלו והבנתו של מחברו: חיסרון זה עשוי להופיע אפילו בספר המבוסס על פסוקים מהתורה ועל מאמרי חז"ל.
ואף שהתורה שייכת לכל יהודי ויהודי וניתנה בירושה לכל עם ישראל כעם וגם לכל יהודי יחיד וכמו שנאמר על התורה: "מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג ד) – בכל זאת לכל יהודי יש חלק מסוים בתורה ובמצוותיה השייך אליו באופן מיוחד מצווה מסוימת שאליה הוא חש שייכות מיוחדת וקטע או חלק מסוים בתורה שאליהם הוא מרגיש חיבור עמוק ושייכות פנימית יותר.
וכפי שמסופר בגמרא אחד האמוראים שאל את חברו: "אבוך במאי הוי זהיר טפי" [= אביך באיזו מצווה היה זהיר ביותר]? וחברו השיב לו: "במצוות ציצית".
הבעל שם טוב מזכיר סיפור זה ומסביר שהמילה "זהיר" פירושה גם "זוהר" – "אור" ולפי פירוש זה כוונת השאלה הייתה: איזו מצווה 'האירה' בנשמתו של אביך באופן מיוחד? לאיזו מצווה הוא הרגיש חיבור נשמתי עמוק יותר אשר ממילא השפיע עליו לקיים אותה בצורה מהודרת יותר?
זהו התוכן הפנימי של פתגם הבעש"ט האמור בהיום יום: כדי להאיר דבר מסוים – כלומר: למצות ולגלות את תוכנו האמיתי – עלינו לדעת תחילה מהו ה'רז' שלו מהו העומק הפנימי שלו ומהי המשמעות הייחודית שלו.
*
כשמתבוננים בדבר מבינים כי כדי לגלות את תוכנות האמיתי נדרש לבחון אותו כשלעצמו בדרך המתאימה לו ולתכונותיו. בחינת הפרט מתוך התבוננות בכלל שהוא כלול בו (ראייה קולקטיבית) לא תגיע לחקר האמת. כך ב'דברים' וכך גם בבני אדם: לכל אחד יש סגנון ואופי המיוחדים לו ושונים משל חברו. לכל אדם יש צורך טבעי ובסיסי בסגנון חיים משלו ובדרך ייחודית לו. לכל אדם יש צורך פנימי להיות מיוחד ושונה מאחרים.
מובן שהדרך הנכונה דרך המלך היא דרך התורה – ההליכה לפי הוראותיה – המצוות – שאותן קבע הבורא. הבורא יצר אותנו והוא שיודע איזו היא דרך החיים האמיתית המתאימה לכל אחד מאיתנו ואת הדרך הזאת הוא נתן לנו בתורה ובמצוות. אם כן כיצד ייתכן שיהודים נבדלים זה מזה בדרכם? הסיבה להבדל נובעת מן העובדה שלכל יהודי יש חלק אחר בתורה ומצווה אחרת ה'שייכת' לו במיוחד. הקב"ה יצר את האדם באופן כזה שלכל אחד יש מעלה ובחינה פרטית ובזה הוא שונה מזולתו ואף שבצד הקדושה צריכות להיות אחדות והתכללות אין הכוונה לומר שכל המציאות הפרטית בטלה ומבוטלת ויש להתעלם ממנה. אדרבה הכרה אמיתית של האדם במה שיש בו במעלותיו הייחודיות ומנגד במגבלותיו דווקא היא מאפשרת לו להתאחד בהתאחדות אמיתית עם הזולת.
הבעיה מתחילה כאשר אדם רוצה להיות בעל המעלה היחיד. הרצון הזה מתעורר בו משום שחסרה לו הערכה עצמית אמיתית ולכן אם הוא מזהה אצל חברו מעלה מסוימת שבה חברו עולה עליו נדמה לו שאותה מעלה אצל הזולת מפחיתה מערכו והוא איננו מסוגל להגיע להתאחדות והתכללות איתו.
פתרון הבעיה טמון בהסתכלות נכונה: אם האדם מכיר שהערך האמיתי ניתן מן הבורא הוא יבין שערכו אינו תלוי באחרים כלל. זהו ערכו שלו שניתן לו. ובדיוק באותו האופן – בחבר יש ערך שניתן לחבר. הערך של האחד אינו תלוי בערך של האחר וממילא גם איננו פוגע או פוגם בו.
ההכרה של היחיד בערכו האמיתי היא התנאי שיאפשר לו לקיים: "והוי שפל רוח בפני כל אדם" – כשמעלות הזולת לא תהיינה מבחינתו איום הוא יוכל להרגיש ולכבד את מקום הזולת ואת רוממותו העצמית; ויתר על כן הוא יוכל להיות פתוח ונכון להיות מושפע ממנו וממעלותיו הייחודיות וגם הוא עצמו יפעל לתת לחברו ולהשפיע עליו ממעלותיו שלו.
לעומת זאת אדם ששולל את חברו או את מקומו משפיל למעשה את הייחודיות שניתנה לו. אם אדם טוען שזולתו חסר ערך (רוממות עצמך מתוך השפלת הזולת) דבריו מבטאים למעשה חוסר אמונה בערך האמיתי שניתן לו עצמו מהבורא וכנאמר: "אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום".
נמצא שתחושת הביטול וההכרה שהערך ניתן מלמעלה והוא אינו מותנה בשום דבר דווקא הן נוסכות באדם רוגע אמיתי ובזכותן הוא מסוגל לתת לכל אחד את מקומו בלי לחוש מאוים ממנו. ולעומת זאת הניסיון לקחת מעלות מכוח עצמו ('ישות') גורם לאדם להיות מאוים מעצם מציאות הזולת.
באופן כזה האדם מסוגל לברר בתוכו בגישה נכונה רגועה ובטוחה מה ה'סוד' הפנימי שלו מהי השליחות הפרטית שלו בעולם ובזכות הבירור המדויק – יוכל וגם יזכה להאיר את עצמו ואת העולם שסביבו.