אהבה עצמית

ב"ה

שלום וברכה

יש לעשות הבחנה בין אהבה עצמית אמיתית, שהיא אהבה של הנשמה האלוקית שבנו, הערך שניתן לנו מהקב"ה שאינו מותנה, לבין אהבה עצמית שלילית, שהיא מצד התגברות הנפש הבהמית.

בקונטרס כללי החינוך והדרכה הרבי הריי"ץ מכנה זאת בשם אהבה עצמית פראית.

התוצאות השליליות של "אהבת עצמו הפראית" בבסיסן נובעות מכך שהאדם אינו מסוגל לראות את עצמו בצורה אמתית. מסיבה זו הוא אינו מודע למעלותיו האמיתיות, אלא מדמה בעיני עצמו שיש לו מעלות ע"פ מה שנראה לו כרצוי וראוי ע"פ החברה. כמו כן הוא אינו מודע לחסרונותיו או מתכחש להן מכיוון שכל חיסרון מהווה איום על קיומו. באופן זה הוא אוטם את עצמו לביקורות ואינו מתקדם בעבודתו הרוחנית ועל כן הוא גם אינו יכול להשפיע ולבקר אחרים בצורה נכונה.

ביקורת עצמית נכונה היא היכולת של האדם להיות כנה עם עצמו ולבחון את המעלות האמיתיות שהעניק לו הבורא וכיצד הן מקדמות אותו לעבודתו הרוחנית, וכן לעמוד על החסרונות שהעניק לו הבורא בהשגחה ולראות בהן אתגר לעבודה רוחנית שתרומם אותו להשיג את ייעודו ולתקן את עצמו ואת סביבתו ע"י כך.

לעומתה, אהבה עצמית אמיתית פירושו שהאדם מכיר במעלותיו האמיתיתו שניתנו לו מלמעלה.

כל היכולת של האדם להתחבר ולאהוב את הזולת נובע מיכולתו לקבל ולאהוב את עצמו באופן בלתי מותנה, לא אהבה של 'ישות' המבטאת פירוד, אלא רוממות עצמית פנימית המגלה את פנים האישיות של האדם מתוך תחושה של חיבור ל'אני' האמיתי.

אחד ההבדלים הגדולים בין הקדושה לקליפה – הנפש האלוקית והנפש הבהמית – הוא, כי בקדושה הכל מגיע ע"י מאמץ ויגיעה (יגעת ומצאת – תאמין), ואילו בצד הקליפה והסיטרא אחרא הדברים יכולים להופיע מעצמם, כחוויה טבעית רגילה (כנאמר: "אשר נאכל במצרים חינם" – במצרים, מלשון מיצר, הכל מגיע בחינם וללא מאמץ).

בשונה מהתפיסה הזרה הרווחת, כי אהבה זהו רגש ש'או שהוא נמצא או שאינו', ולא ניתן ליצור אותו ולהשקיע בו, הנה על פי האמור , הרי זה ההיפך ממש, דוקא אהבה אמיתית היא אהבה הדורשת השקעה, מאמץ ויגיעה רבים.

כמו אהבת ה', ששרשה מהתבוננות ומאמץ מחשבתי עמוק בכל טוב ה' שמשפיע לי, למרות שבחוויה הטבעית האדם לעיתים מסרב להכיר בזאת, ההתבוננות משנה את מחשבתיו ולבסוף גם את רגשותיו, כך גם באהבת הזולת, המבוססת על רגש האהבה האמיתי, צריך להיות מאמץ גדול והשקעה מתמשכת.

יתרה מזו, אהבה שאינה מושקעת ובאה מעצמה, שאינה ניזונה כל העת מחדש בעבודה פנימית, לא יהיה לה קיום אמיתי לאורך זמן. כגודל עלייתה וזריחתה כך תהיה שקיעתה. רק ניווט האהבה לאפיקים של יגיעה והשקעה (המתחילים בהשקעה והיגיעה להביא את האדם לאהבה אלוקית) מבטיחים את יכולת העמידה והנצחיות שלה.

ושורש הכל - הוא בהתייחסות של האדם לעצמו. באהבה עצמית אמיתית, אין ענין של ישות, אלא אדרבא, ענווה בהכרה שהכל מגיע מאת הבורא.

וראה בענין זה בהרחבה גם במאמר "ויספו ענוים בה' שמחה" של הרבי הריי"ץ.