אדם שהחל להתפלל תפילת מנחה, ונזכר שכבר התפלל מנחה, האם יכול להתכוין שיעלה לו תפילה זו במקום תפילת מעריב?

תשובה: בכדי לענות על שאלה זו יש לדון פרטים הבאים: א) האם אפשר להתפלל מבעוד יום תפילת ערבית. ב) האם ישנו הפרש בין אדם שרגיל בכך לאדם שאינו רגיל בכך. ג) האם אפשר להפוך תפילה מאחת לחברתה על ידי שינוי כוונתו. ד) האם אפשר להפוך תפילה על ידי שינוי כוונה, מכוונה לשם תפילת חובה לשם תפילת נדבה.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע ותפלה של ערבית סימן רלה סעיף א, שזמן קריאת שמע בלילה משעת יציאת שלשה כוכבים קטנים, ואם הוא יום המעונן ימתין עד שיצא הספק מלבו. ואם קרא קריאת שמע קודם לכן, חוזר וקורא אותה בלא ברכות.
ואולם אם הצבור מקדימים לקרות קריאת שמע מבעוד יום, אזי יקרא עמם קריאת שמע וברכותיה ויתפלל עמהם, וכשיגיע זמן קריאת שמע, יקרא רק את קריאת שמע בלא ברכות. וכתב הרמ"א, שמכל מקום לא יחזור ויתפלל בלילה - אף על פי שהצבור מקדימים להתפלל הרבה לפני הלילה, אלא אם כן הוא רגיל בשאר פרישות וחסידות שאז לא נראה כגאווה מה שחוזר ומתפלל.
על כל פנים רואים מכך, שאין לאדם להפסיד תפילה בציבור מחמת מנהגו שלא להתפלל מעריב לפני צאת הכוכבים. ומה שכתב בביאור הלכה דיבור המתחיל ואם - בשם מעשה רב, שמוטב להתפלל ערבית בזמנה ביחיד ולא בציבור לפני זמנה, אין לנהוג כן אלא למי שנוהג כמנהגי הגר"א בכל ענייניו. כמבואר בשאלות ותשובות אגרות משה חלק ב' סימן ס', וכן משמע בשער הציון סימן קטן טז, שיש להעדיף תפילה בציבור לפני צאת הכוכבים, משר להתפלל ביחיד בזמנה - אף למי שרגיל תמיד להתפלל לאחר צאת הכוכבים.
אמנם בקצות השולחן בסימן כו סימן קטן יב מביא מדברי הצמח צדק על משניות במסכת ברכות פרק א', שדין השולחן ערוך שעדיף להתפלל עם הציבור לפני הזמן, מאשר ביחידות בזמן, זהו רק למי שנוהג כן לפעמים, אבל למי שנוהג תמיד להתפלל לאחר צאת הכוכבים, אזי אינו צריך להקדים תפילתו קודם צאת הכוכבים בכדי להתפלל בציבור.
כמו כן, אם באותו יום התפלל מנחה לאחר פלג המנחה, יעדיף להתפלל מעריב ביחיד לאחר צאת הכוכבים, ולא לפני זמנה בציבור. כי מאחר והתפלל נמחה באותו הזמן הרי שהחשיב את אותו הזמן כיום, ואם ישוב ויתפלל באותו הזמן ערבית הרי שיחשיב את אותו הזמן כלילה, והרי זה שני דברים הסותרים זה את זה. ולכן עדיף במקרה כזה שיתפלל ערבית ביחידות לאחר צאת הכוכבים. כמבואר באגרות משה שם.
והנה בשולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קז סעיף א כתב, שאם אדם מסופק אם התפלל, חוזר ומתפלל, ואינו צריך לחדש שום דבר. אבל אם ודאי לו שהתפלל, אינו חוזר ומתפלל בלא חידוש. ועל ידי חידוש, חוזר ומתפלל בנדבה כמה פעמים שירצה, חוץ מתפלת מוסף שאין מתפללים אותה בנדבה. כמו כן בשבת ויום טוב, אינו מתפלל תפלת נדבה כלל.
ואם התחיל להתפלל על דעת שלא התפלל, ונזכר שכבר התפלל, פוסק אפילו באמצע ברכה, ואפילו אם יכול לחדש בה דבר.
והטעם מבואר בפוסקים, מאחר שתחילת תפילתו היה בודאי לשם חובה, שהרי היה סבור שלא התפלל עדיין, ולא מועיל בה חידוש, ולכך אפילו אם ירצה עתה לגמור אותה לשם נדבה, אין זה מועיל, מכיון שכבר התחיל אותה לשם חובה, ואי אפשר להביא קרבן שחציו חובה וחציו נדבה.
וכל זה כשהתחיל על דעת שלא התפלל, אבל אם היה לו ספק אם התפלל, והתחיל בתנאי, ונזכר באמצע שהתפלל, יש לומר שאינו צריך חידוש, וגומר כך לשם נדבה, כי מכיון שהתחיל מתחלה כראוי - על דעת ספק, וספק נחשב כחידוש, שוב אינו צריך חידוש. ובלבוש שמשמע ממנו שגומרה על ידי חידוש, אפשר שכתב כן רק על צד היותר טוב. (משנה ברורה).
העולה מהאמור: שאם התחיל להתפלל מנחה ונזכר שכבר התפלל, אינו יכול להפוך אותה לשם תפילת נדבה. ומסתימת הדברים משמע, שאפילו אם נזכר כאשר הוא עדיין בברכה ראשונה, מכל מקום פוסק מיד, ולא יוכל להמשיך אותה לשם נדבה, כיון שהתחלת תפילתו היתה לשם חובה. ויאמר 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' - על הברכות שהזכיר לבטלה.
ואף אם ברצונו להפוך אותה לשם תפילת חובה של ערבית, מסתבר שלא יעשה כן - אם אינו נוהג להתפלל תפילת ערבית מפלג המנחה. ואפילו אם נוהג כן, מכל מקום אם כבר אמר ברכה ראשונה של שמונה עשרה על דעת שהיא תפילת מנחה, אינו יכול להפוך אותה לשם תפילה אחרת. [ואם נזכר בתוך ברכה ראשונה, צריך עיון למעשה].