תשובה: בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם דיבור בין ברכה לעשיית מצוה נחשבת כהפסק. ב) האם זהו כל דיבור, או שיש הפרש במה דיבר. ג) האם זה כל כמות של דיבור או שיש הפרש כמה דיבר. ד) האם יש הפרש אם התחיל מקצת מן המצוה, או שלא התחיל כלל את עשייתה.
ראשית שי להביא את המובא בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תלב בסעיף ו, שאסור לאדם להפסיק בשום דיבור בין הברכה לתחילת בדיקת חמץ, כדרך שאסור להפסיק בשאר כל המצות בין הברכה לתחילת עשיית המצות.
ואמנם זהו דוקא בדיבור שלא מעניין הבדיקה, אך מעניין הבדיקה מותר, ומכל מקום לכתחילה יזהר שלא ידבר בינתיים כלל - אפילו מענייני צרכי הבדיקה, אלא אם כן מדובר בענין שאי אפשר לו להתחיל לבדוק אלא אם כן ידבר. ומכל מקום, אף אם היה אפשר לבדוק גם בלא דיבור זה, הנה מאחר ומדובר בדיבור שהוא מכורכי וענייני הבדיקה, אף שלכתחילה לא ידבר בזה, אם עבר ושח בינתיים בצרכי הבדיקה אינו צריך לחזור ולברך - אפילו אם היה אפשר לבדוק בלא דיבור זה.
אולם אם האדם דיבר בין הברכה לתחילת המצוה בדיבור כזה שאינו מענין הבדיקה כלל, אזי צריך הוא לחזור ולברך, מאחר והדיבור נחשב כהפסק בין הברכה לתחילת המצוה, ואינו עולה כברכה.
אך זהו דוקא אם דיבר לפני שהתחיל את המצוה בפועל, והיינו לפני שהתחיל את הבדיקה, אבל אם הוא דיבר לאחר שכבר התחיל לבדוק, אזי אינו צריך לחזור ולברך, כיון שכבר התחיל במצוה שבירך עליה. וכמו כן אדם שהולך ובודק מחדר לחדר וכן מבית לבית אחר, אין הליכה זו שבאמצע המצוה נחשבת כהפסק להצריך אותו לחזור ולברך, כמו שאין הדיבור שבאמצע מצוה נחשבת כהפסק.
ומכל מקום לכתחילה אין לאדם לדבר כלל - שום שיחה באמצע הבדיקה, אפילו בדברי תורה, כי אם מענייני צרכי הבדיקה בלבד, לפי שיש אומרים שאף המדבר באמצע המצוה הרי זה נחשב כהפסק, וצריך לחזור ולברך כשיגמור המצוה.
ואין זה דומה למדבר באמצע סעודתו כשיושב בסוכה, שאין צריך לחזור ולברך לישב בסוכה, לפי שאינו מוכרח בישיבה זו שלאחר השיחה, שאם ירצה שלא לאכול עוד, או שלא לשבת בסוכה הרשות בידו. אבל בבדיקת חמץ מוכרח הוא לגמור את הבדיקה שלאחר הדיבור, מאחר והאדם מחוייב לבדוק בכל המקומות שמכניסים בהם חמץ, ואלו היה שוכח לברך בתחילת בדיקתו, היה חייב לברך בגמר בדיקתו. לכן גם עכשיו חייב לחזור ולברך, כיון שהפסיק בשיחה אחר ברכה הראשונה, וכן כיוצא בזה בשאר כל מצות שהן חובה ואי אפשר לאדם לפטור את עצמו מהם.
והנה בשולחן ערוך אורח חיים הלכות חנוכה סימן תרעו סעיף ב נפסק, שמהלילה הראשון ואילך מברך שתים: להדליק, ושעשה נסים. וכותב הרמ"א שיברך את כל הברכות קודם שיתחיל להדליק מאחר וצריך שיהיו הברכות עובר לעשייתן.
ואם הדליק נר חנוכה ושכח לברך על הדלקתה, ורק קודם שהדליק את כולם נזכר שעדיין לא בירך, אזי יש לו לברך כל הברכות. ואף שבפרי מגדים נשאר בזה בצריך עיון, הוא העמיק והרחיב בזה וצירף כמה סברות והסכים שאם נזכר קודם שגמר כל ההדלקה יכול לברך אותם. אולם אם קודם שהדליק את הנרות הנוספות נכבו הראשונות, אזי לא יברך אלא רק את ברכת 'על הנסים' (משנה ברורה).
עוד כתב שאם נזכר לאחר שהדליק את כולם, אזי אין לו לברך את ברכת להדליק נר, אלא רק את ברכת שעשה נסים וכן את ברכת שהחיינו יש לו לברך.
העולה מן האמור: שלכתחילה אין לדבר עד לאחר גמר כל ההדלקה. ואם דיבר לאחר התחלת ההדלקה, אינו חוזר ומברך.
אך אם דיבר לאחר הברכה לפני שהתחיל להדליק אפילו נר אחד, אם היה זה דיבור מענייני ההדלקה, אינו צריך לחזור ולברך. ואם היה זה דיבור שלא מענייני ההדלקה, יחזור ויברך שוב את הברכות, חוץ מברכת שהחיינו (בלילה הראשון), שמכל מקום אינו חוזר ומברך אותה, מאחר והיא ברכה על עצם הזמן, ויצא ידי חובה בברכה זו מכל מקום.
