תתאה גבר

בצלי אומרים תתאה גבר בדבר שמן:
ידוע בדין צלי, שאם האיסור או ההיתר או שניהם שמנים, והיה אחד מהם חם ואחד צונן – התחתון גובר, ולכן אם נפל צונן על חם הרי זה כאילו שניהם חמים, וכיון שמדובר בדבר שמן צריך שיהיה בהיתר 60 כנגד האיסור, ואם אין 60 הכל אסור. אבל אם נפל חם על צונן – ההיתר נאסר רק כדי קליפה.
לרשב"א ולשו"ע גם במליחה אומרים תתאה גבר בדבר שמן:
לדעת הרשב"א כשם שאומרים "תתאה גבר" בצלי (בדבר שמן) כך אומרים "תתאה גבר" במליחה (בדבר שמן). וכן פסק השו"ע : "זה שאמרנו באיסור מליח והיתר תפל שאם הוא שמן אוסר עד שיהא בו ששים לבטלו, דווקא כשהיה האיסור המליח למטה וההיתר תפל למעלה, משום דתתאה גבר. אבל אם היה ההיתר תפל למטה והאיסור המליח למעלה – אינו אוסר אלא כדי קליפה".
לתוספות רא"ש ורמ"א אין אומרים במליחה תתאה גבר:
אבל לדעת תוספות ורא"ש במליחה אין אומרים "תתאה גבר", שכן דין "תתאה גבר" נובע מכך שהתחתון מקרר את העליון, וזה שייך רק בחום על ידי האש (כמו בישול או צליה), אבל במליחה לא שייך לומר שאם התחתון תפל אז גם העליון שהוא מליח נחשב כתפל, שהרי טבע המליחה להתבטל רק על ידי הדחה ולא על ידי נגיעה בתפל. וכן פסק הרמ"א: "ויש חולקים ואומרים דבמליח אין חילוק אם הוא למעלה או למטה, והכי נהוג" (שלעולם המליח מבליע בתפל ואינו בולע ממנו).
בדבר כחוש הכל מודים שאין אומרים תתאה גבר במליחה:
כל זה לגבי דבר שמן, שלדעת הרשב"א והשו"ע גם במליחה אומרים תתאה גבר, ולדעת תוספות והרמ"א במליחה אין אומרים תתאה גבר. אבל בדבר כחוש גם הרשב"א מודה שאין אומרים תתאה גבר במליחה, וכן נפסק בשו"ע וברמ"א בהלכות בשר בחלב שבדבר כחוש אין אומרים תתאה גבר במליחה.
מליחה אינה מפליטה טעם מכלים:
דבר היתר שנמלח בכלי איסור לא נאסר:
הובא לעיל מהגמרא שדג איסור תפל אינו אוסר דג היתר מליח ששהה עמו. תוספות ורא"ש למדו מכך שמותר למלוח דבר היתר בכלי איסור, שמליח אינו כרותח כל כך להפליט מן הכלי מה שבלוע בתוכו, וכשם שדג היתר מליח שנוגע בדג טמא תפל אינו מפליט ובולע ממנו כך דג שנמלח בכלי איסור אינו מפליט ובולע ממנו.
השו"ע והרמ"א התירו בדיעבד דבר היתר שנמלח בכלי איסור:
על פי זה כתב השו"ע : "גבינות שנעשו בדפוסי גויים אף על פי שנמלחו בתוכן מותרים".
רמ"א: "והוא הדין אם נמלח היתר בשאר כלי איסור ואפילו אינו מנוקב. ודווקא בדיעבד, אבל לכתחילה אסור".
נמצא שהשו"ע והרמ"א מסכימים בהיתר זה, אך התירו זאת רק בדיעבד (ברמ"א מפורש שההיתר רק בדיעבד, ובשו"ע משמע מתוך לשונו שמדובר בדיעבד), וצריך הדחה (כפי שידוע לגבי היתר מלוח ואיסור תפל, שאמנם ההיתר לא נאסר אך צריך הדחה).
האם מלח או תבלין בולעים טעם מכלי:
מלח בקערה בשרית בת יומה אינו נעשה בשרי:
בהמשך למובא לעיל מהתוספות והרא"ש, כתבו תוספות ורא"ש שמעשים בכל יום שמלח הנתון בקערה בשרית (אפילו בת יומה) – נותנים ממנו לתוך חלב, ואין חוששים שמא המלח בלע טעם בשר מן הקערה, כיון שאין אומרים מליח כרותח לעניין פליטת הבלוע בכלי (שאין בכוחו של המלח להפליט את הטעם הבלוע בכלי). תוספות הוסיפו שהמחמיר תבוא עליו ברכה.
שו"ע : "מלח או תבלין שהם בקערה של בשר – מותר ליתנם בחלב".
מלח בכלי איסור אינו נאסר:
הרמ"א הוסיף שהוא הדין למלח או תבלין יבשים שהיו בכלי איסור, שאם הכלי נקי ואין איסור שדבוק בו (ומן הסתם הוא נקי ואין צריך לחשוש שיש איסור בעין שדבוק בו ) – המלח והתבלין מותרים, דמאחר שהם יבשים אינם בולעים מן הכלי. הרמ"א סיים שהמחמיר לכתחילה (שלא להניח מלח או תבלין בכלי איסור) תבוא עליו ברכה.
מלח הבלוע מדם שהיה בקדירה:
בשר שנמלח והתבשל ללא הדחה צריך 60 כנגד המלח:
אם בישלו בקדירה בשר מלוח בלא הדחה מהמלח שהיה עליו (שהוא ספוג כולו מדם), כתב השו"ע שאם יש 60 כנגד כל המלח – מותר (ולא מספיק 60 כנגד הדם הבלוע במלח, כיון שאין אנו יודעים כמה דם נבלע).
כשיש 60 מותר אפילו כשהמלח נותן טעם כיון שאין איסורו מחמת עצמו:
הרמ"א הוסיף שאפילו אם המלח נותן טעם בקדירה כשיש יותר מ-60 כנגדו – מותר, כיון שהמלח אינו אסור מחמת עצמו אלא מחמת הדם הבלוע בו, ואין הנאסר (המלח) אוסר יותר מן האוסרו (הדם) (שכשם שהדם אינו אוסר כשיש 60 כנגדו, כך המלח אינו אוסר כשיש 60 כנגדו אף על פי שנותן טעם).