א. לגבי תפילה אחר חצות, ההיתר היחיד הידוע לנו הוא אם מתחילים את התפילה, או לפחות את ההכנות לתפילה מוקדם, כמו לימוד החסידות, התבוננות וכו', ואז זה נחשב כתפילה שהתחילה קודם.
ובהרחבה יותר:
תפילה אין פירושה אמירת מילים בלבד אלא התחברות והתקשרות ליוצר בראשית, התפשטות החומר ודביקות בה', כמובן שאין זה עבודה פשוטה כלל ועיקר במיוחד אחרי שהאדם קם ממיטתו עם כל המתלווה לזה. הוא צריך להפוך מיצור שמתקרב לבן אדם - במקרה הטוב - ולהתעלות עד כדי כך שיכול לעמוד מול מלך מלכי המלכים. הדבר הזה דורש עבודה רבה מאוד, ואין מנוס כי אם להתכונן כראוי, וכן נפסק בשולחן ערוך הלכה למעשה "המתפלל צריך שישהה במקום שמתפלל שעה אחת קודם תפילתו כדי שיכוון לבו למקום.. וחסידים הראשונים היו שוהים שעה ממש". נכון שאנחנו לא מלאכים ולא בני מלאכים, אבל אין צל של ספק שזו שאיפת כל אדם אשר בשם חסיד יכונה, שיוכל להתפלל כראוי.
ההכנה כוללת בדר"כ: צדקה, טבילה במקווה טהרה לתוספת קדושה. לימוד חסידות והתבוננות בה. ואז רק מתחיל עבודת התפילה.
וכל זה דורש זמן רב מאוד.
ולכן כדי שהתפילה תהיה ראויה לשמה, הכנה זו אינה רק מומלצת אלא גם הכרחית, וזה חשוב אפילו יותר מאשר להתפלל 'בזמן תפילה' כיון שלולי זאת התפילה בטלה לגמרי.
ולכן, כמובן שיש להתפלל לפני חצות, ומי שלא מתפלל לפני חצות וזה היה במזיד, לא רק שאין לו תפילת שחרית אלא גם תשלומין אין לו. ואם זה היה באונס, אז מתפלל מנחה פעמיים, הראשונה למנחה והשנייה לתשלומין שחרית.
אבל אם האיחור נגרם עקב הכנתו לתפילה, אז אם התחיל לפני חצות דהיינו שהגיע לברוך שאמר עד חצות נחשב כאילו התפלל לפני חצות, ואז יכול להאריך בתפילה, וישתדל מאוד לא להתחיל אחרי.
ב. לגבי הגרעינים בשבת:
קליפות אגוזים, גרעינים וכדומה הם מוקצה כעצים ואבנים. לפי אדמו״ר הזקן גם כאשר הכניסם לפה אינו יכול להוציא הקליפות בידיו כיון שהם מוקצה, אלא יזרוק ישירות מפיו לאחוריו ולא לפניו על השולחן וכדומה, שאם לא כן יהיה קשה לפנותם משם ואין עושים גרף של רעי לכתחילה.
ולכן, גם אם נניח שפתרנו הבעיה של בורר היות ו״בורר״ עם הפה, עדיין יש בעיה מצד מוקצה. וכמו שמסיק אדמו״ר הזקן ״וקשה להזהר בכל זה״.
