תענוג כממכר - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

נושא: זוגיות

תענוג כממכר

שם הרב המשיב: הרב מאיר ערד
  • שאלה

בספר של הרב ערד 'רעים האהובים' קראתי (בע' 34-5) הסבר על העונג, שהוא הביטוי הנפשי הנעלה ביותר ולכן הוא ממלא את הנפש לגמרי. הדברים הובאו שם לענין שצריכים להזהר לפעמים מתענוגים מסויימים, שלא ימלאו את הנפש ויחסמו את הזוגיות מלהתבטא.
ככל שמוכר לי מחסידות החלק הראשון והחיובי של הדברים, שאין למעלה מעונג, ושהעונג חודר בכל כוחות הנפש, כך היה לי קשה להבין את ההקשר לחלק השני והשלילי – שצריכים להזהר מעונג החוסם את שאר הכוחות והרצונות. למיטב הבנתי (הלא גדולה במיוחד…) העונג לא משתלט על כוחות הנפש האחרים וחוסם אותם מלהתבטא, אלא אדרבה, הוא חודר בתוך כל שאר הכוחות ומתבטא דרכם, כיון שכל פעולה וכח של האדם מכוון לאמיתו של דבר כדי לגלות את העונג שלו (וזו הסיבה שכח העונג שבנפש הוא משל לפנימיות עתיק למעלה, המציאות האמיתית של כל הנמצאים). ולכן קשה לי להבין מדוע יש להזהר ולחסום את העונג מ"השתלטות" על הכוחות; ואדרבה, אם יש משהו שמשתלט ומונע כוחות אחרים בנפש הדבר אמור להוכיח שאין זה עונג אמיתי.
ולכן אף שהבנתי והזדהיתי עם כללות האמור במאמר הנ"ל בספר על זהירות מהתמכרות, לא הצלחתי להבין את ההקשר לביאור ענין העונג בחסידות. אשמח אם יובהר לי מה לא הבנתי, ועוד יותר אשמח אם יצויין לי מראה מקום להסבר כזה בחסידות שנעלם ממני (התייחסות לעונג כאל דבר שיש להזהר ולהגביל אותו מלהשתלט על כל הנפש).
תודה רבה!

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
  • תשובה

שלום וברכה


על מנת שנבין זאת יותר נחזור להגדרות המקוריות של קדושה מול קליפה.


עתיק בקדושה, דרגת התענוג, זה העצמיות של הנפש האלוקית. אבל גם לנפש הבהמית, ישנו תענוג. אמנם אין זה תענוג עצמי ממש, אלא רק כ"קוף בפני אדם", אבל בכל זאת, קיים גם אצלה ענין התענוג, המכונה עתיק דקליפה.


בהמשך תער"ב פרק רטו, מבאר ענין עתיק דקליפה, שזו התאוה שהיא בקרירות, "שזהו קשה יותר מחמימות התאוה שהיא בהתפעלות בנפש שנוחה יותר להתתקן ולהתהפך,"


כלומר, כאשר התאווה היא בחמימות, מוכח שאינה מגיעה מעצמיות הנפש ממש אלא היא דבר שנוסף על מהות הנפש – וממילא קל יותר להפכה ולתקנה.


אבל כאשר התאווה היא בקרירות מוכח שהיא נעשתה חלק ממהות האדם ולכן כלל לא מתרגש מזה (ועל דרך שנתבאר בדרגות הקדושה, שהביטול המושלם לא מורגש כלל), וממילא קשה יותר לתקן אותה.


[החמימות וההתלהבות של הקליפה הינם על דרך דרגת 'אריך' של קליפה, שזה התעוררות הרצון, שיש לו רצון ותשוקה לדבר שמחוץ אליו, וזה עצמו מראה שהם עדיין שני דברים נפרדים, מהותו והתאווה אליה משתוקק. כאשר התאווה היא בקרירות, זה על דרך 'עתיק' ועצמיות הקליפה שעניינה תענוג, שזה כבר לא חסר לו אלא הופך להיות מהות מציאותו]


ובאופן נוסף שם "דעתיק דקליפה הוא הטוב טעם (דער גישמאק) בעניני העולם שזה מקור כל תוקף התאוות מפני שיש לו טוב טעם בעצם בענינים החומרים והתענוגים גשמים". כלומר, 'עתיק' של הקליפה הוא עוד לפני התאווה עצמה, אלא זה עצמו שמונחת אצלו החשיבות והטוב של העולם ויש לו 'הבנה' ו'חוש' בזה, הוא הגורם לו להתעורר בתאווה לעניינים חומריים וגשמיים. עד כאן התוכן שם.


וממילא מובן, שכאשר ישנו תענוג בקליפה, הרי זה ממילא חוסם ומעלים על התענוג בקדושה.


ועל דרך זה בהקשר הזוגי. התענוג בקשר שבין האיש ואשתו מוגדר אצלנו (כשם המושאל, וכן הוא גם האמת) כתענוג של קדושה, וכל תענוג מדבר אחר שמסית את האדם ומרחיק אותו מכך – הרי הוא (לפחות ביחס לזה) מוגדר כתענוג של קליפה.


ונקודה נוספת וחשובה – בכמה מקומות בחסידות מוזכר ומבואר הצורך להיות ב"התכללות" של כל הקוים, על דרך המבואר על יעקב אבינו קו האמצעי וכו', ומכאן, שגם מידה טובה וחשובה במידות הקדושה, צריכה לכלול בעצמה מידות אחרות, כדי שהדבר יהיה שלם (וכן הוא גם במקור המידות והכוחות, התענוג והרצון וכו'), ויש להאריך בזה יותר, ואכ"מ.)

מקורות

דילוג לתוכן