תהליך ההתבוננות

שלום וברכה

לאחר שלומדים ענין מסוים טוב ומבינים אותו לכל פרטיו, והחלטנו שזה הענין שאנו רוצים להתבונן בו בשביל ההפנמה והעמקת ההזדהות. יש לשחזר אותו בראשונו שוב ושוב, אך לא בשביל להבין אותו, אלא בשביל לראות אותו כדבר מוחשי. כמו אדם שמחזיק איזה כלי נאה ומסתכל בו שוב ושוב. ההתבוננות צריכה להיות עם הקשר ישיר אלי. כלומר. אם מתבוננים בענין השגחה פרטית לדוגמא, יש לחבר את זה לעולם שלי ולמאורעות שסביבי וכו'.

זה יכול להיות מספר דקות לפני התפילה, ביום שבת, או בזמן אחר שאנו מריגישים יותר פנויים. אפשר להתחיל עם דקה שניים בלבד, ואם מצליחים לרכז את המחשבה להגביר את המינון של הזמן. אפשר שהנושא שבו אנו מתבוננים יהיה פתוח בספר מול עיננו, ואם אנו מרגישים שהמחשבות רצות ובורחות, אפשר להסתכל באותיות התוכן ולרכז את המחשבה.

ההתבוננות היא ענין שכלי, השייך לכח הדעת. כלומר, אין זה עדיין רגש, אלא חשיבה הכרתית, אבל בהתבוננות נעשה ניסיון לשייך את הדברים לעולמנו ולנסות לחוש את ה"אלוקות" שבענין. לא רק כאינפרומציה, אלא את החיות הפנימית שבדבר.

התוצאות של ההתבוננות אינם אמורות לעניין אותנו. היינו מבחינה זו שאין לעצור וכל רגע לדון מה אנו מרגישים כתוצאה מההתבוננות. אנו מתבוננים בענין וזה כשלעצמו ענין חשוב. כאשר זה נעשה בצורה נכונה בהתמדה, האדם אמור להרגיש התעוררות של רגש, כמו רוגע מנוחה וכדומה אם ההתבוננות היא בענין השגה פרטית וכדומה. אך האדם צריך לעשות את שלו בבחינת "לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורים להיבטל ממנה" ולא להיות עסוק בתוצאות. כי אז זה רק ילחיץ אותו.