שבת מברכים תשרי

בעניין זה ישנם כמה וכמה טעמים. ישנם טעמים שהם על פי תורת הנגלה, וישנם טעמים פנימיים – על פי תורת החסידות.

טעם אחד המובא בספרי הנגלה, הוא שמה שלא מזכירים את ראש חודש אלול בשבת מברכים, הוא כדי "לערבב את השטן", שלא ידע בדיוק מתי חל ר"ה.

ורמז לזה מהכתוב, הוא מה שכתוב "בכסה ליום חגנו" – שראש השנה צריך להיות – "בכסה" – מכוסה ונעלם.

טעם נוסף המובא במשנה ברורה הוא, שכל ענינה של ברכת החודש הוא לפרסם שבשבוע הבא יחול ראש חודש, כי לא כל העם יודעים מתי יחול ראש החודש הקרוב, אך זמנו של ראש השנה הוא מפורסם וידוע לכל.

וכמו שרואים, שכבר שבועות רבים לפני ר"ה מתחילים בהכנות לקראת החג. וממילא, אין צורך לפרסם בשבת הקודמת על דבר ראש החודש.

סיבה נוספת המובאת גם כן היא בספרי הנגלה, שכל סיבת ברכת החודש היא להודיע האם ראש החודש הקרוב הוא חודש מלא (של שלושים יום) או חודש חסר (של עשרים ותשע יום). וכל שאלה זו לא קיימת בחודש תשרי, כי נאמר במסכת ר"ה (דף יט) שמימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר, ונמצא שתמיד יהיה ראש חודש תשרי יום אחד, ואין צורך להודיע על כך מראש.

הרבי הריי"צ, רבי יוסף יצחק שניאורסהן מליובאוויטש, סיפר סיפור בשמו של האדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מליאדי שמתוכו נמצא טעם פנימי ביותר – מדוע לא מברכים את חודש תשרי בשבת שלפניו:

שאלו אצל הבעל שם טוב הקדוש, מהו הטעם שלא מברכים חדש תשרי כמו שמברכים כל חדשי השנה? והשיב הבעש"ט, ש"החודש השביעי שהוא החודש הראשון לחדשי השנה, הקב"ה בעצמו מברכו בשבת מברכים שהוא השבת האחרון דחודש אלול, ובכח זה ישראל מברכים את החדשים י"א פעמים בשנה".

וענין זה – שהקב"ה מברך את החודש הראשון, ובכח זה מברכים ישראל את שאר החדשים, הוא על דרך מה שכתוב - "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות", שעשייתו של הקב"ה היא הנתינת-כח שיוכלו גם ישראל לעשות.

באחת השיחות, שאל הרבי על תורה זו שאלה חזקה:

ישנו כלל ידוע, ש"תורה לא בשמים היא", זאת אומרת שהפסק דין שנקבע בבית דין של מטה, הוא בתקפו גם למעלה, עד שהקב"ה בעצמו אומר "נצחוני בני נצחוני".

ובמיוחד, קיים ענין זה בנוגע לקביעות החודשים, שמסרם הקב"ה לידי בית דין של מטה באופן מוחלט, עד כדי כך, "כשמתכנסין מלאכי השרת לפני הקב"ה לומר אימתי ר"ה . . הקב"ה אומר להם, לי מה אתם שואלים, אני ואתם נלך אצל ב"ד של מטה".

וענין זה, נמסר לבית דין איזה שיהיה, אפילו הוא שוגג, מוטעה, אנוס, ואפילו "מזידין"!. והסיבה שניתנו הדברים כל כך לבני ישראל, כי כללות עיבור החודשים נעשה בשביל תיקון העולם, וזה נפעל על ידי בית הדין.

ולפי כל זה, צריך להבין את הטעם מדוע החודש הראשון מבין כל חודשי השנה מברכו הקב"ה בעצמו, ולא ניתן לבית דין של מטה, שכל העניין של קידוש החודשים נמסר לו באופן מוחלט, עד שהקב"ה בעצמו אומר שהוא צריך לרדת למטה ולראות מה פסקו כאן?

וביאר על זה הרבי,  שבראש השנה צריכה להיות המשכה חדשה משרש ומקור הראשון, לא רק מבחינה שלאחר הצמצום, אלא לפני הצמצום, ולא רק מבחי' רצון הגלוי, אלא מבחי' רצון המוחלט בעצמותו וכו' – דרגא הכי נעלית, שאין אתערותא דלתתא מגעת שם כלל, והמשכתה אינה אלא באופן של אתערותא דלעילא שנמשכת מעצמה.

ואתעדל"ע זו היא הנתינת-כח לכללות העבודה דאתעדל"ת בשנה הבאה:

לאחרי החשבון-צדק דחודש אלול על השנה שעברה מכל מחשבותיו דיבוריו ומעשיו שלא כדבעי, יכול לבוא למסקנא שאין בכחו להתעורר לעבודת ה', ועד שע"י עבודתו יעורר אתעדל"ע. והמענה לזה – שישנה אתעדל"ע שנמשכת מדרגא הכי נעלית שאין אתעדל"ת מגעת שם כלל, ולכן בכחה לפעול אשר מבלי הבט על מעמדו ומצבו הקודם יתעורר האדם לעבודת ה', ושעבודתו באתעדל"ת תפעל המשכת אתעדל"ע.

אמנם, כיון שר"ה הוא רק "זכרון ליום ראשון", "זכרון" בלבד, ולא "יום ראשון" ממש, להיותו לאחרי שכבר נקבע הסדר שבאתערותא דלתתא תליא מילתא, לכן, גם בנוגע להמשכת האתעדל"ע שמצד כי חפץ חסד הוא (כב"יום ראשון") צריל להיות איזה ענין של הכנה – שזוהי העבודה דחודש אלול.

אבל את הברכה של החודש – שהיא ההתעוררות העליונה מלמעלה, היא צריכה לבוא ממקור הכי נעלה שיכול להיות – מהקב"ה בעצמו.