שבעה ספרים

במענה לשאלתך אודות שבעה ספרים בתורה ולא חמשה כמקובל הרי חלוקה זו היא שספר במדבר מתחלק לשלושה ספרים והמקור לחלוקה זו נמצא בספר משלי ובתלמוד הבבלי.

הפסוק שממנו מוכח שיש שבעה ספרים הוא מספר משלי (ט, א): "חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה."

רש"י על הפסוק:

"חכמות בנתה ביתה" - בחכמה בנה הקב"ה את העולם.

"חצבה עמודיה שבעה" - שבעה ימי בראשית, דבר אחר - שבעה ספרים שיש בתורה ויהי בנסוע הארון ספר לעצמו במסכת שבת.

זאת אומרת שרש"י במשלי בפירוש השני שלו מסביר את הפסוק בכך שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם בחכמה על ידי שבעת הספרים שבתורה. והוא מסביר היכן היא החלוקה של שבעת הספרים – בפרשת ויהי בנסוע הארון שבספר במדבר היא הפרשה שנחשבת ספר נוסף..

ובתלמוד הבבלי מבואר יותר במסכת שבת דף קטז עמוד א: 'דאמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן חצבה עמודיה שבעה _{(משלי ט, א)} אלו שבעה ספרי תורה'.

ובפירוש רש"י על הגמרא:

שבעה ספרי תורה - דפרשה זו ספר לעצמו נמצא שלמעלה ספר לעצמו [ושלמטה ספר לעצמו] הואיל וזה מקומה נמצא ספר וידבר נחלק לג' ספרים:

זאת אומרת שפרשת ויהי בנסוע הארון מחלקת את ספר במדבר לשלושה כך שמה שלפני ויהי בנסוע זה ספר אחד, ויהי בנסוע זה ספר שני ומה שאחרי ויהי בנסוע זה בעצם הספר השלישי בספר במדבר ולזה נוסיף את ספר בראשית שמות ויקרא ודברים וכך זה יוצא שבעה ספרים.

מעניין לציין שלפני ואחרי פרשת ויהי בנסוע יש נונין המנוזרות זאת אומרת אות נ' הפוכה.

׆  וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה ׀ יְהֹוָ֗ה וְיָפֻ֙צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ׃ וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה יְהֹוָ֔ה רִֽבְב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃  ׆   (במדבר י, לה-לו).

כעת עלינו להבין במקצת את המשמעות של חלוקה זו ולשם מה היא נעשתה.

ניתן להוסיף עוד תמיהה על עצם החלוקה והיא שאם פרשת ויהי בנסע היא ספר בפני עצמו יוצא שתחילת הספר השישי זה בפרשת "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה'" (במדבר יא'), שזה ענין בלתי רצוי וגם ההמשך הוא בעניינים בלתי רצויים. ונקודה נוספת שיש לעמוד עליה זו העובדה שחלוקה זו של שבעה ספרים נעשית דווקא בפרשת בהעלותך ולמרות שניתן לומר בפשטות שפרשת בהעלותך מדברת על מנורה עם שבעה נרות הרי מסתבר לומר שיש כאן משמעות יותר עמוקה המסבירה את הקשר בין פרשת בהעלותך לנושא של החלוקה לשבעה ספרים.

על "בהעלותך את הנרות" מפרש רש"י: "עד שתהא שלהבת עולה מאלי'" (במדבר ח). ניתן ללמוד מכך הוראה חשובה מאוד בעבודת ה' שכל מה שהיהודי עושה עליו לעשות זאת באופן כזה שלמרות שכל אחד מקבל סיוע מהקדוש ברוך הוא ומהרבי, מכל מקום השלימות היא כאשר האדם נעשה מהלך ומתקדם בכוחות עצמו ללא סיוע ממישהו אחר. דבר זה צריך להתבטאות בלימוד התורה של האדם שמה שלומדים אמור להיחקק כך שהוא לא ישכח את זה. והן בעבודה בהשפעת התורה ומצוות על הזולת שמה שאני משפיע על השני כל כך חודר בו עד שהוא בעצמו נעשה משפיע – "שלהבת עולה מאליה".

מתי יש אינדיקציה אמיתית שהפעולה שלי היא חזקה וה'שלהבת העולה מאיליה' היא אמיתית? כאשר ההשפעה ניכר גם בדברים שהם מלכתחילה לא בצד הקדושה ואף על פי כן הם משתנים לטובה – אזי זו ההוכחה הטובה ביותר שהעבודה של 'שלהבת עולה מאליה' היא יציבה ורצינית.

זה מסביר לנו את השאלות ששאלנו.

מכיוון שהספר השישי מתחיל עם ענין בלתי רצוי של תוכחה זה תואם להפליא את השייכות לפרשת בהעלותך, מכיוון שכאמור פרשת בהעלותך מסמלת את העבודה של השפעה כל כך חזקה עד שהמושפע לא זקוק למשפיע - להעלות ולהאיר את כל העולם באור התורה, ועד לאופן של עולה מאליה - שהעולם מצד עצמו יהיה ראוי לקבל גילויים אלקיים, ולכן עיקר העבודה (ואדרבה הביטוי שאכן העבודה נעשית בשלימות) היא כאשר זה חודר גם בדרגות הכי נמוכות שזה מתבטא בספר השישי – ויהי העם כמתאוננים, שאפילו מה שפרשה זו מייצגת – חטאים ותלונות, אזי התכלית היא שגם דרגה נמוכה זו תהיה עולה מאיליה לעבודת ה'.