נשמות ישראל - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

נושא: תניא

נשמות ישראל

שם הרב המשיב: הרב יצחק ערד
  • שאלה

ב"ה

 
שאלתי בלימוד ספר התניא:
בשעור הראשון או השני של כבוד הרב נאמר על מחשבתו של הקב"ה שהיא כמו הדיבור אצל בני האדם – שהדיבור אצל האדם הוא גילוי מחשבתו לזולת. ולכן נאמר "בעשרה מאמרות נברא העולם" והרי הוא מקום העולם ולא העולם מקומו, הרי מחשבתו של הקב"ה היא מאמרו והכל בתוכו, ולכן דיבורו =מחשבתו.

ואילו בשיעור מס' 8 של הרב נאמר שנשמות ישראל עלו במחשבתו של הקב"ה.

אז מה ההבדל בין מחשבתו הראשונה שלאחרי הצמצום שהיא בריאת העולמות, ובין שנשמות ישראל עלו במחשבה?

חג שמח, שנה טובה וכל טוב

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
  • תשובה

שבוע טוב, חג שמח בלימוד החסידות ובדרכי החסידות.


השאלה מאוד יפה ונוגעת להבדל המהותי בין נשמות ישראל לכל הנבראים בעולם:


אמנם כן, שהדיבור אצל הקב"ה הוא דיבור בתוכו, ולכן באמת, כל הנבראים נמצאים בתוכו וכדוגמת המחשבה. זהו הסבר יסודי שנוגע לאחד מיסודות החסידות ש"הצמצום אינו כפשוטו" – שלמרות שה' ברא עולמות ונבראים, הרי באמת הכל חלק מהאחדות האלוקית ואין עוד מלבדו.


אך למרות האמור, התורה מכנה את בריאת העולם דוקא בשם 'דיבור' ולא בשם 'מחשבה'. ולכאורה אם זה הכל בתוכו למה זה לא מכונה מחשבה?


והביאור הוא, כמובא בתניא פרק כא ועוד, שהדיבור עניינו גילוי אל הזולת, והעולם, בהרגשתו, הוא כזולת לגבי הבורא. וזהו תוכן הצמצום, שאף שלגבי הקב"ה הכל אחד ממש, הרי הצמצום מאפשר שיבראו עולמות ונבראים, שלגביהם יש הרגשה עצמית נפרדת.


ובמילים אחרות: אצל האדם לאחר שמדבר משהו, הרי הדיבור יצא ונפרד ממנו, ואילו אצל ה' גם כאשר ברא את העולם הוא מאוחד איתו וכלול בתוכו. ומצד זה, הדיבור של ה' בבריאת העולם אינו כמו הדיבור של האדם.


וזה שמכונה בכל זאת בשם 'דיבור' הוא מצד תכונה אחרת הקיימת בדיבור – שדיבור עניינו גילוי אל הזולת, וכך בריאת העולם, זהו התגלות כוחו של ה' במציאות שנראית כזולת;


לעומת זאת, כשאנו אומרים "נשמות ישראל עלו במחשבה", כפי שמצוטט בתניא פ"ב, הרי הכוונה היא שגם ביחס לכל הנבראים האחרים, נשמות ישראל הן מבחינת המחשבה. כלומר, גם כפי שנשמות ישראל ירדו לעולם והתלבשו בגוף, ולכאורה הן בזה חלק ממציאות העולם, הרי באמת הן אלוקות ממש.


כאן המחשבה היא לא בגלל שאצל הקב"ה הדיבור הוא חלק ממנו (כפי שהוסבר לגבי בריאת העולם), אלא בגלל שמהותן של הנשמות הוא זה שהן חלק מהבורא ממש, כמו שמחשבה היא פנימית ומאוחדת עם האדם עצמו.


וכמו שההבדל בין מחשבה לדיבור בפשטות הוא, שמחשבה זה גילוי עצמי ודיבור זה גילוי אל הזולת, כך ההבדל בין כל הנבראים לבין הנשמות:


הנבראים כולם הם בחינת דיבור, היינו שבהרגשתם, וגם ביחסם וחשיבותם, הם רק חיצוניות בלבד, הם אמצעי ולא התכלית עצמה. ואילו הנשמות הן הגילוי העצמי של ה' ממש. הן אינן אמצעי בשביל משהו אחר (כפי שהעולם לדוגמא הוא אמצעי שעל ידו תתבצע הכוונה והתכלית של דירה בתחתונים) אלא הן עצמן – התכלית, הן חלק מה' ממש, גילוי עצמי. 


בהצלחה רבה ובשורות טובות


 


 

מקורות

תניא פרק כא, ועוד.

דילוג לתוכן