רצועת תפילין חתוכה - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

סדר בתחומי החיים

שם הרב המשיב: הרב אשר לעמיל כהן

שאלה

רצועת תפילין חדשה, שחתכו חלק ממנה מחמת אורכה – לפני שהניחם בפועל, האם יש בה קדושה וטעונה גניזה?rmug, ,phku

תשובה

באם כבר קשר את הרצועות בבתים, למרות שעדיין לא הניחם בפועל, יש בהם קדושה וטעונים גניזה.

מקורות

ראה שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילין סימן מב סעיף ג: סודר דאזמניה למיצר ביה תפילין לעולם, וצר ביה תפילין חד זימנא, אסור למיצר ביה זוזי. הגה: ואם התנה עליו מתחלה, בכל ענין שרי. (ב"י בשם רבי ירוחם ומהרי"א) וקלף המעובד לשם תפילין, אסור לכתוב עליו דברי חול, דהזמנה כי האי גוונא לגוף הקדושה, מילתא היא (ר"ן סוף פ' נגמר הדין). אזמניה ולא צר ביה, או צר ביה ולא אזמניה, שרי למיצר ביה זוזי.


ובמשנה ברורה סימן מב ס"ק כא: לגוף וכו' – לאפוקי הזמנה לתשמישי קדושה כגון עשיית כיס לתפילין או עיבוד עור לרצועות שהוא רק תשמישי קדושה דמותר לשנותו אפי' לחול ועי' בביאור הלכה שביארנו דשלא במקום הדחק יש להחמיר בעיבוד עור לרצועות:


ובביאור הלכה סימן מב סעיף ג ד"ה * לגוף הקדושה: עיין במ"ב במה שכתב או עיבוד עור לרצועות הוא מהנ"י שהובא במ"א והביאו הצ"צ והא"ר להלכה אמנם יש לעיין קצת בזה דהנה הפמ"ג נשאר לבסוף בצ"ע על האי דצ"צ לפי דעת רש"י שס"ל דמקום הקשר של הדלית ויו"ד הוא קדושה עצמה נמצא דהעיבוד הוא הזמנה לגוף הקדושה. אולם ראיתי בצ"צ שרמז שם לעיין בתוספות שם במגילה כ"ו ע"ב כי באמת כמעט כל הפוסקים חולקין על רש"י והשו"ע ג"כ לקמן בסימן קנ"ד סתם דלא כוותיה ועוד נ"ל דאפשר דאפילו לדעת רש"י דהיוד והדלית הם הלמ"מ מ"מ כ"ז שלא נקשר הרצועה בהקציצה עדיין אין שם הזמנה עליה ע"י העיבוד דלא דמי לעיבוד של הקלף דהתם העיבוד הוא הכנה שיכתבו עליה ולכך תיכף משנעשה העיבוד הוא הזמנה משא"כ כאן דהעיקר הוא הלבישה על ראשו ועל ידו הקשירה של הרצועה בהקציצה היא הזמנה למצוה זו ולא העיבוד דאפילו אחר העיבוד עדיין אין על העור שום שם רצועה ואפילו אחר שיחתכנה לרצועות עדיין אין הרצועה מזומנת למצוה עד שיקשרנה בהקציצה דאז היא מזומנת לגוף הקדושה דהיינו הלבישה שעי"ז נתקדש היו"ד והשי"ן כי פשוט שע"י העשייה לבד לא נתקדש עדיין האותיות וסברא זו ממש נזכרת בהמאור במסכת סוכה וז"ל וה"ה לרצועות של תפילין אם בא לשנותן אחר העיבוד קודם שיחברם לקציצה הרשות בידו שאינן נאסרות בהזמנה אף על פי שעבדן לשמן עכ"ל ועיי"ש יותר אלמא דהמאור ס"ל דאין עליה שם הזמנה למצוה כ"ז שלא קשרה בהקציצה וה"נ לדידן דס"ל דהויא הזמנה לגוף הקדושה כ"ז שלא קשרה בהקציצה אין שם הזמנה עליה ומ"מ שלא במקום הצורך יותר טוב להחמיר בזה לצאת כל החששות כי לכאורה מהנ"י שמחמיר בעור המעובד להבתים לא משמע כסברא זו ובמקום הדחק יש להקל בכל גווני כי הרז"ה יחידאה הוא שמחמיר בהזמנה לרצועה:


ובמגן אברהם סימן מב ס"ק ו: לגוף הקדושה. היינו הקלף או הקציצה אבל רצועות של תפילין לא בעי עיבוד לשמה דמשמשין נינהו והזמנה דמשמשין לאו מלתא היא וכ"מ התם במנחות בפלוגתא דרבנן ורשב"ג עכ"ל נ"י משמע דס"ל כפירש"י דמ"ד הזמנה לאו מילתא היא א"צ עיבוד לשמה ולכן בגוף הקדושה דצריך עיבוד לשמה הזמנה מלתא היא משא"כ ברצועות ועסי' ל"ב סל"ז וסי' ל"ג ס"ג דאנן קי"ל כפי' התוס' וצ"ע דהנ"י בעצמו כ' בה' תפילין כפי' התוס' וצ"ע, ומ"מ בעיקר הדין כתב הרמב"ן במלחמות פ"ק דסוכה והאריך ע"ש וסיים ז"ל ומ"ש במאור דרבה לית ליה הזמנה לאו מילתא היא בגוף הקדושה משום דאמר הטעם משמשין ממשמשין גמרינן לאפוקי עגלה ערופה דהיא גופה קדושה לא אמר כלום דגוילין של כתיבה נמי אגב כתב הוא דקדשו אזל ליה הכתב אזל ליה קדושתייהו כדאיתא פי"ו דשבת והלכך לא דמו לע"ע דהיא גופה עיקר קדושה וכו' ותורף דבריו דאע"ג דבעי עבוד לשמה מ"מ מותר לשנותן דהזמנה לאו מילתא היא והתו' כתבו דגם בע"ע קי"ל כרבי יוחנן דלא מתסיר עד שתערף א"כ ק"ו בתפילין: ודע דכל זה בקדושה כגון תפילין אבל תשמישי מצוה כגון ציצית שופר לולב נר חנוכה אפי' עשאן לכך לא מיתסרי ומותר להשתמש בהן חול וכ"מ במאור ועסי' כ"א וסי' תרל"ח סס"א: ואפילו בדבר שבקדושה מועיל תנאי להשתמש בו חול דהא בלא"ה יש מתירין כמש"ל וכ"כ הלבוש וב"ח, וגט לא מקרי דבר שבקדושה [ב"ח דלא כע"ת] מיהו אם התחיל לכתוב על הקלף או על הנייר אסור לכתוב אח"כ עליו דברי חול, אבל לתשמישי קדושה מהני תנאי להשתמש בהן אפי' בעודן בקדושתן [כמ"ש סי' קנ"ד ס"ח] אבל לתשמיש מגונה לא מהני כמ"ש סי' קנ"א סי"א:


ובפרי מגדים אורח חיים אשל אברהם סימן מב ס"ק ו: לגוף. עיין מ"א. הנה בסנהדרין (מ"ז) [מח] ב' לימא כתנאי, יש בו שלש שיטות. א', פירוש התוספות שם דרבא כרשב"ג, דהזמנה אפילו לגוף הקדושה לאו מלתא הוא, והלכך כל מה דמצי למעבד יותר הזמנה עדיף טפי, אף על גב דלא מהני. ולפי זה אין מקום לדין נימוקי יוסף בכאן. אבל רש"י שם פירש דרבא כרבנן דרשב"ג, דהזמנה לאו מלתא הוא, ואם כן אין צריך עיבוד לשמה, דלא מעלה כלל. ויש בו ב' שיטות. א', שיטות הנימוקי יוסף דברייתא דטלה עור אבתים קאי, עיבדן שלא לשמן קאי ארצועות, לרבנן אין צריך רצועות עיבוד לשמה דתשמישי קדושה הזמנה לאו מלתא הוא ולא מעלה כלל, וההיא דגיטין מ"ה [ע"ב] [דאמר לו] גוילין שבה לא עבדתי לשמן דפסול, דהזמנה לגוף הקדושה מודה רבא דמלתא הוא. ולפי זה לגוף הקדושה כולל קלף פרשיות וקלף בתים, דבתים נמי גוף קדושה הוה, דרצועות הווין תשמישי קדושה (מגילה כ"ו ב'), אבל בתים אפילו של יד דלית שי"ן אפילו הכי הוה גוף קדושה והזמנה כי האי גוונא (כלומר מעשה וגם לגוף הקדושה, ומשום הכי בעי עיבוד ולא אמירה בעלמא בלא עיבוד לשמה). אבל לפי מה שכתב המחבר בסימן ל"ג [סעיף ג] דרצועות בעי עיבוד לשמה וכמו שכתב המ"א [שם] אות ד' דמודה הר"מ ז"ל דבעי לשמה, אם כן אין לפרש כפירוש הנימוקי יוסף רק להיפוך דרצועות כולי עלמא בעי לשמה, רק בעור בתים פליגי, לרבנן לא בעי לשמה, אבל גוילין לפרשיות חמיר יותר ובעי לשמה, כמו שכתבו התוספות בגיטין מ"ה [ע"ב ד"ה עד] ובסנהדרין, לדוחק הר"מ ז"ל פוסק כן כמו שכתב המ"א בסימן ל"ב אות נ"א, ואם כן הרב ז"ל דפסק כאן כנימוקי יוסף ובסימן ל"ג [שם] שתיק, וכן בסימן ל"ב [סעיף לז] בטוב [שיעבד] עור הבתים [לשמה] קשה קצת, דעל כל פנים בעור הבתים הזמנה כהאי גוונא אין אוסר, והעלה [המ"א כאן] דהמיקל כרמב"ן פרק קמא דסוכה לא הפסיד, דעיקר כתוספות. וכתב עוד דבדברים שבקדושה אפילו להר"ב על כל פנים מועיל תנאי, דהא להרמב"ן במלחמות פרק קמא דסוכה פוסק דליתא לדנימוקי יוסף (וכעיקר) [והעיקר] כתוספות, דלא כלבוש [סעיף ג] כאן דהניח בצ"ע, והב"ח כאן פסק דמהני תנאי. ומה שכתב וכן כתב הלבוש איני יודע מהו, ואולי באה"ע [סימן] קכ"ד סעיף ג' דגט לא הוה רק חול, ואפילו הכי כותב על קלף המעובד לספר תורה, (ולפי מה שנתבאר בט"ז אין ראיה). וסיים דאם כתב מעט עליו יש לומר דהוה דמיא לעגלה ערופה, והזמנה כי הא בגוף הקדושה יש לומר דלא מהני גם תנאי. מה שכתב קנ"ג טעות סופר, וצ"ל קנ"א אות י"ד:


ובמחצית השקל אורח חיים סימן מב ס"ק ו: לגוף כו'. עכ"ל נימוקי יוסף משמע דסבירא ליה כו'. דשם בסנהדרין דף מ"ז ע"ב פליגי אביי ורבא האורג בגד למת (דמקרי הזמנה), אביי אמר אסור (דתכריכי המת אסורים בהנאה), דסבירא ליה הזמנה מלתא. ורבא אמר מותר, דהזמנה לאו מלתא. ואמרינן מאי טעמא דאביי גמר שם שם מעגלה ערופה, מה עגלה ערופה בהזמנה מתסרי אף הכא נמי. ורבא גמר שם שם ממשמשי עבודה זרה, דבהזמנה לא מתסרי אף הכא בהזמנה לא מתסרי. ופריך ורבא מאי טעמא לא גמר מעגלה ערופה, אמר לך משמשים ממשמשים גמרינן, דבעבודה זרה מיירי במשמשים וכן בגד למת הוי משמשים, לאפוקי עגלה ערופה דהיא גופה קדושה, ואינו דומה לאורג בגד. הרי דוקא משמשים סבירא ליה לרבא דאין ללמוד מעגלה ערופה, אבל דבר שהוא גוף קדושה כגון קלף וקציצה מודה רבא דילפינן מעגלה ערופה דהזמנה מלתא. אדרבא מעבודה זרה ליכא למילף, דהתם משמשים והכא גוף הקדושה. אלא מה שתלה הנימוקי יוסף דין עיבוד לשמה בהזמנה, ורצועות כיון דלגבייהו הזמנה לאו מלתא, לא בעינן עיבוד לשמה. על זה כתב מ"א דעל כרחך דסבירא ליה כפירוש רש"י. והוא דבדף מ"ח ע"ב מקשה הש"ס לאביי מברייתא דסבירא ליה הזמנה לאו מילתא, ומשני תנאי היא, דפליגי תנא קמא ורבי שמעון בן גמליאל בעור הבתים אי בעי עיבוד לשמה, תנא קמא סבירא ליה לא בעי עיבוד לשמה, ורשב"ג סבירא ליה דבעי עיבוד לשמה. ופירש רש"י [בד"ה אף על גב] דעיבוד לא הוי רק הזמנה בעלמא, ותנא קמא סבירא ליה הזמנה לאו מלתא, א"כ גם בעיבוד לשמה לא איכפת לן, ורשב"ג סבר הזמנה מלתא, לכך בעינן עיבוד לשמה. והתוספות הקשו לפירוש רש"י דא"כ לדידן דקיימא לן [שם בגמרא] כרבא לגבי אביי דהזמנה לאו מלתא, א"כ ממילא לא בעי עיבוד לשמה, ובגיטין [נד, ב] מוכח אם הקלף של ספר תורה לא נתעבד לשמה פסול. ואין לחלק בין עור של תפלין לגויל של ספר תורה, דהא שי"ן של תפלין הלכה למשה מסיני. ולכן מפרש ר"ת איפכא, דרבא דסבירא ליה הזמנה לאו מילתא, סבירא ליה כרשב"ג, משום דלא סגי בהזמנה דלאו מלתא היא, לכך בעי עיבוד לשמה, ואביי כתנא קמא. וכיון דכתב הנימוקי יוסף דהרצועות הואיל וגבייהו הזמנה לאו מלתא, לכך לא בעי עבוד לשמה, על כרחך כרש"י סבירא ליה, דלפירוש ר"ת אדרבא הסברא להיפוך, דאי הזמנה לאו מלתא לא סגי בהזמנה, ובעי עיבוד לשמה, אלא על כרחך סבירא ליה כפירוש רש"י:


דאנן קיימא לן כפירוש התוספות. דהא קיימא לן הזמנה לאו מילתא, ואפילו הכי מבואר בסימן ל"ב [סעיף לז] דעור הבתים בעי עיבוד לשמה. ובסימן ל"ג [סעיף ג] מבואר דהרצועות בעי עיבוד לשמה (ומסימן ל"ב מעור הבתים אין ראיה כל כך, דהא גם נימוקי יוסף מודה בעור הבתים, כמו שכתב דהקציצה גוף הקדושה מודה רבא דהזמנה מלתא, וממילא בעי עיבוד לשמה):


ומכל מקום בעיקר הדין. ר"ל, דמה שהוליד הנימוקי יוסף מזה דגוף הקדושה דהזמנה מלתא בעי עיבוד לשמה, וכן ברצועות להיפוך, והוא על פי פירוש רש"י בזה, לא קיימא לן כוותיה אלא כהתוספות. אבל בגוף הדין דבגוף הקדושה גם לדידן הזמנה מלתא, ולכן בקלף וקציצה הזמנה מלתא, ומזה נובע הגהת רמ"א בשו"ע, על זה כתב מ"א דהרמב"ן ותוספות חולקים:


 


ותורף דבריו כו' דהזמנה לאו מלתא. וסבירא ליה דגם העיבוד אינו יותר מהזמנה כי אם דבר מועט, ולא מקרי מעשה. אף על גב דסבירא ליה כפירוש ר"ת דלעיל דהיכי דהזמנה לאו מלתא בעי עיבוד לשמה דלא סגי בהזמנה, אם כן צריך לומר דעיבוד עדיף מהזמנה, מכל מקום לא מקרי מעשה:


כתבו דגם בעגלה ערופה קיימא לן כר' יוחנן כו'. לאו דוקא, אלא התוספות שם בסנהדרין הקשו מאי פריך לרבא מאי טעמא לא גמר מעגלה ערופה, כי גמר נמי מעגלה ערופה הא רב יוחנן סבירא ליה גם בעגלה ערופה אינה נאסרת אלא לאחר עריפה, ורבא פסק ביבמות כר' יוחנן בר מתלת (לענ"ד לא הוי צריכי לזה, דרבא סבירא ליה להדיא בכריתות דף כ"ד ע"ב דאינה נאסרת אלא לאחר עריפה, ואולי הוי גרסי בכל הסוגיא שם רבה במקום רבא, עיין שם). ותירץ דהכי פריך, מכל מקום אמאי לא גמר מעגלה ערופה לטעמיה דהזמנה לאו מלתא, ולמה הוצרך ללימוד אחר מאביי, עכת"ד. הרי דהתוספות לא כתבו דקיימא לן בעגלה ערופה דאינה נאסרת אלא לאחר עריפה, אדרבא הרמב"ם פרק י' מהלכות רוצח [הלכה ו] פסק דנאסרה מחיים, וירידתה לנחל איתן אוסרתה. אלא שהתוספות כתבו דרבא הכי סבירא ליה דאינה אסורה אלא לאחר עריפה. ואפשר כוונתו מדכתבו התוספות דרבא סבירא ליה דאינה אסורה אלא לאחר עריפה, מדפסק רבא כר' יוחנן לבר מתלת, ואנן אית לן האי כללא דרבא. על כל פנים בין הרמב"ן ובין התוספות חולקים על הנימוקי יוסף. דהרמב"ן ניהו דמודה לנימוקי יוסף דבגוף הקדושה הזמנה מלתא, מכל מקום סבירא ליה דהקלף לא מקרי גוף הקדושה. והתוספות חולקים מצד אחר, דהתוספות סבירא ליה דאפילו בגוף הקדושה הזמנה לאו מלתא לרבא, כיון דעגלה ערופה דהיא גוף הקדושה ג"כ הזמנה לאו מלתא לרבא. ודע דמה שכתב הנימוקי יוסף דבגוף הקדושה מודה רבא דהזמנה מלתא, והקציצה מקרי גוף הקדושה, וכיון דסבירא ליה כפירוש רש"י דתנא קמא סבירא ליה כרבא דהזמנה לאו מילתא, ולכך לא בעי עור הבתים עיבוד לשמה. הא עור הבתים מקרי גוף הקדושה ומודה רבא דהזמנה מלתא. וצריך לומר דהנימוקי יוסף לא כתב דגוף הקדושה הזמנה מלתא, אלא לדידן דסבירא לן כהרמב"ם דקיימא לן עגלה ערופה נאסרה מחיים. והוא פלוגתא דתנאי בקידושין דף כ"ז [ע"א] ובכריתות דף כ"ה [ע"א]. אם כן יש לומר דתנא קמא דרבי שמעון בן גמליאל סבירא ליה כהאי תנא דעגלה ערופה אינה אסורה עד לאחר עריפה, וא"כ אפילו גוף הקדושה הזמנה לאו מלתא, ורשב"ג על כרחך סבירא ליה דעגלה ערופה אסורה מחיים. והא דאמר תנאי היא ואביי כרשב"ג אף על גב דרשב"ג לא מיירי רק בגוף הקדושה, מכל מקום לאביי אין חילוק בין גוף הקדושה למשמשים. (או דרשב"ג איירי אפילו ברצועות כמבואר ברמב"ן פרק קמא דסוכה במלחמות ד, ב. עיין שם). ובזה יובנו דברי התוספות הנ"ל שהקשו על פירוש רש"י מהא דאמרינן בגיטין [מד, ב] אם קלף של ספר תורה לא נתעבד לשמה פסולה, וכתב דאין לחלק בין עור של תפלין לקלף של ספר תורה. דהא שי"ן של תפלין הלכה למשה מסיני. ודקארי לה מאי קארי לחלק בין עור של תפילין לקלף של ספר תורה, עד שהוצרכו לראיה דשי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני. וגם בזה יעלה ארוכה לקושייתם על רש"י, דכוונת התוספות דאין לחלק דבקלף של ספר תורה מודה רבא דהוא גוף הקדושה, כמו שכתבו נימוקי יוסף ובעל המאור, דא"כ עור הבתים נמי גוף הקדושה, דהא שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני. אלא על כרחך צריך לומר כמו שכתב רמב"ן דעור הבתים לא מקרי גוף הקדושה דאגב שי"ן קדשי, אם כן הוא הדין דקלף לא הוי גוף הקדושה דאגב כתב קדיש. (או דאפילו גוף הקדושה הזמנה לאו מילתא). אך רש"י באמת סבירא ליה כהנימוקי יוסף ובעל המאור דבגוף הקדושה מודה רבא דהזמנה מלתא, ולכן הקלף של ספר תורה שלא נתעבד לשמה, ובאמת גם עור הבתים, מקרי גוף הקדושה, ובעי עיבוד לשמה לדידן. והא דתנא קמא דרבי שמעון בן גמליאל סבירא ליה דעור הבתים לא בעו עיבוד לשמה, היינו משום דסבירא ליה כמאן דאמר בעגלה ערופה גופא אינה אסורה עד לאחר עריפה, וא"כ אפילו בגוף הקדושה הזמנה לאו מילתא. אבל לדידן קיימא לן כמו שכתב הרמב"ם, עגלה ערופה ירידתה לנחל איתן אוסרתה, וא"כ שפיר ילפינן דגוף הקדושה הזמנה מלתא. וא"כ בין קלף של ספר תורה ובין עור הבתים בעי עיבוד לשמה לרש"י, דלא כהרמב"ם דסבירא ליה עור הבתים לא בעי עיבוד לשמה, ודלא כמ"א לעיל סימן ל"ב ס"ק נ"א שכתב דרש"י סבירא ליה כהרמב"ם דעור הבתים לא בעי עיבוד לשמה:


ודע כו' ועיין סימן כ"א. דמכל מקום יש לזהר מתשמיש בזיון: ואפילו כו' להשתמש בו חול. דבשו"ע אינו מבואר רק דתנאי מועיל להורידו לקדושה קלה, ומ"א הוסיף דאפילו לדבר חול מהני תנאי:


וגט לא מקרי כו' (ב"ח). ומהאי טעמא כתב הב"ח דאין לכתוב גט על קלף שנתעבד לשם ספר תורה, אלא אם כן התנה תחלה. אבל ט"ז כתב דאפילו בלי תנאי שרי דלב בית דין מתנה עליו:


דילוג לתוכן