אצל חכמינו ז"ל מוצאים אנו כמה וכמה פעמים התייחסות למעלה של "מסירות נפש בפועל ממש", ולהלן כמה דוגמאות.
בגמרא במסכת בבא בתרא (דף יוד עמוד ב) כתוב "הרוגי לוד אין כל ברי' יכולה לעמוד במחציתן" – היינו שבגלל שמסרו את נפשם על קידוש השם בפועל, הרי מעלתם היא מעלה גדולה ונפלאה על פני כל ברי'.
וכן מסופר על הבית יוסף, שרצה גם למסור את נפשו בפועל, ורק מפני שהיה אצלו ענין שהוא לא לפי ערכו ומעלתו, לא זכה לזה. ומה שבפועל זכה הוא לחבר את השולחן ערוך עבור כל ישראל במשך כל דורות הגלות, וכל ישראל הולכים לפי פסקיו.
ועם כל זאת, מעלת המסירות נפש בפועל, היא מעלה גדולה ונפלאה הרבה יותר מאשר מעלת כתיבת חיבור הלכתי עבור כלל ישראל.
וכפי שכתוב באוה"ת – דרושים ליום הכיפורים:
"מס"נ הוא גבוה יותר מכל התומ"צ . . שהמגיד הבטיח להב"י שיזכה למס"נ על קדה"ש – "כי בחי' זו יקר מכל התורה שלמד הב"י בכל שנותיו".
וכן מה שנאמר על רבי עקיבא – כפי שהינך מזכיר בשאלתך – שכל ימיו היה מצטער מתי יבוא לידו ההזדמנות ויקיים אותה בפועל ממש – שימסור את נפשו בפועל על קידוש השם.
במאמר מיוחד של הרבי, "והיה עקב" הנדפס בספר המאמרים מלוקט ח"ב, מסביר הרבי בפרטות את הסיבה למעלת מסירות נפש בפועל ממש.
ובתחילה מקשה –
"דלכאורה צ"ע, הרי ענין המס"נ הוא דבר טבעי אצל כל אחד מישראל שאי אפשר כלל לכפור בה' אחד ומוכן למסור נפשו על זה וסובלים עינויים כו' (וזה שלא הי' להם מס"נ בפועל, הוא מפני שלא הוצרכו לזה), ומהו גודל העילוי כ"כ דאלו שהי' להם מס"נ בפועל"
שלכאורה, הרי ענין המסירות נפש הוא מוטבע בנפשו של כל יהודי ויהודי, שאפי' הפושעים ומורדים עומדים בנסיון על דבר אמונה, וסובלים ייסורים קשים ביותר כדי לא לכפור האמת.
וכפי שיודעים ומפורסמים הסיפורים הרבים, על כאלו שהתרחקו ריחוק רב, ועם כל זאת, שהגיעו לנסיון על קידוש השם או חילול השם, הרי התגלה אצלם עצם הנשמה והיו מוכנים למסור את נפשם בפועל ממש, רק כדי לא להיפרד ח"ו מאחדותו ית'.
ולפי זה, מקשה הרבי, מהי אכן המעלה הגדולה באלו שזכו למסור את נפשם בפועל ממש, בעוד שטבע זה הוא קיים ונמצא תמיד אצל כל אחד ואחד מישראל.
ובהמשך לזה מקשה הרבי על ר"ע, שכל ימיו הצטער מתי יזכה ל"בכל נפשך", הרי כל ימיו האיר אצלו כח המסירות נפש, ומדוע היה צריך למסירות נפש בפועל ממש, אם הקב"ה לא זימן לו אפשרות כזה.
ולזה עונה הרבי מה"מ כך:
"וי"ל הביאור בזה, דזה מה שכ"א מישראל מוכן למסור נפשו שלא לכפור ח"ו הוא מצד הנשמה, וגם כשמעורר את כח המס"נ שלו בגילוי (שאם יצטרך לזה ח"ו, ימסור את נפשו בפועל), הוא שכח המס"נ דהנשמה בא בגילוי. והמס"נ דהנשמה הוא מצד הטבע שלה, ואין בזה חידוש.
משא"כ במס"נ בפו"מ נתחדש ענין שלא הי' מקודם. דנוסף שזה בא ע"י ההעלם וההסתר וההתנגדות של אלו המכריחים אותו לכפור ח"ו, וע"י שמוסר נפשו ומסכים לסבול מהם הוא מוציא את הניצוצות שבהם ומעלה אותם לקדושה , דענין זה (העלאת הניצוצות שנפלו למטה כ"כ) הוא חידוש,
הנה החידוש במס"נ בפועל הוא גם בנוגע להאדם שעומד במס"נ, כי כשמוסר נפשו בפועל ממש, אזי, המס"נ היא (גם) בנפש הטבעית. דלא רק שאין מניעה מצדה למס"נ אלא שהיא רוצה למסור נפשה בפו"מ.
ומכיון שנפש הטבעית (מצד עצמה) רוצה לחיות, הרי המס"נ שנפעל בה (ע"י נפש האלקית) הוא התחדשות והיפך טבעה. וזהו גודל העילוי שבמס"נ בפועל ממש דוקא, דהמס"נ שמצד הנשמה, מכיון שהיא מצד טבעה, ה"ז בחי' מציאות, משא"כ המס"נ בפו"מ, מכיון שהיא היפך הטבע דנפש הטבעית, הרי ע"י המס"נ שלה היא מתבטלת ממציאותה, ועי"ז נעשה עלי' גם בנפש האלקית (שפעלה המס"נ בנה"ט), שגם המס"נ שלה היא בבחי' ביטול."
וכפי שיודעים הדברים, שרצונו של כל אחד ואחד הוא לחיות, וזהו הדבר שמוטבע בנפשו הטבעית. ולהגיע לכזה מקום שהוא צריך למסור את נפשו בפועל ממש, הרי זה לשנות את נפשו הטבעית לגמרי.
ומביא שם הרבי בהערה מקונטרס העבודה: ד"כשבא לידי מס"נ בפו"מ על קדה"ש ומאיזה סיבה מהשי"ת ניצל מזה הנה בלי שום ספק וספק ספיקא שנשתנה נפשו הטבעית ונתהפך מן הקצה אל הקצה שנעשה אדם אחר ממש".
היינו שפעולת המסירות נפש בפועל ממש, עושה שינוי עצום בנפשו הטבעית של האדם, והיא מהפכת אותו מן הקצה אל הקצה, עד שנעשה אדם אחר ממש.
ומעלה זו קיימת רק במקום שהוא מוסר את נפשו בפועל –
כי הכוח והיכולת, כפי שהדברים הם רק "בכח", הם עדיין בהגדרה של מציאות, ואילו למסור את נפשו בפועל ממש זהו ההיפך ממש מרצונו וחפצו של נפשו הטבעית. וכשעושה כן, הרי זה מעלה גדולה ונפלאה עד למאוד.
ונסיים, כפי שכותב הרבי בסיום המאמר:
".. ולאחרי שבכו"כ צדיקים הי' גם העילוי דבירור הניצוצות שבגקה"ט ע"י המס"נ שלהם, הנה עילוי זה נמשך גם לבניהם .. כולל גם בנים אלו התלמידים שלמדו תורתם, שלכן אין צריכים יותר לנסיונות, ומכ"ש למס"נ כפשוטה אלא למסירת הרצון ויהי' אצלם ואצל כל בנ"י "מעשינו ועבודתינו" מתוך מנוחה והרחבה כפשוטן ואמיתיים, בשמחה ובטוב לבב, ויקויים היעוד והקיצו ורננו שוכני עפר ובעל ההילולא בתוכם, ונלך כולנו מהרה קוממיות לארצנו בביאת משיח צדקנו, בעגלא דידן ממש".
