ר"ה חל בשבת - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

נושא: חגים

ר"ה חל בשבת

הקביעות השנה היא שר"ה חל בשבת – מה ההסבר של החסידות לכך על זה שלא תוקעים בשופר?

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
מקורו של דין הוא במשנה "יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה", והטעם לזה הוא מצד התקנה של רבה, שמא ילך אל הבקי ללמוד. "כיון שהכל מחויבים בתקיעת שופר, אבל אין הכל בקיאין בתקיעת שופר".

היינו שמא יימצא מישהו שהוא לא יודע את פרטי דיני התקיעה, ובטעות ילך ויטלטל את השופר בשבת, ויעבור על ידי איסור. ומבואר ברמב"ם, שכיום, לאחרי חורבן בית המקדש הרי בכל המקומות לא תוקעים בשופר בשבת.

ומבואר על זה בתורת החסידות, שאין הכוונה ש"חסר" ח"ו העניין של תקיעת שופר בקביעות כזו, אלא שאז אין צורך בתקיעת השופר, כי העניין נפעל מאליו וממילא.

כי אכן, כל העולם נברא בשביל ישראל, ולא יכול להיות שום עניין שיסתור לעבודה של ישראל, וגם קביעות זו היא כחלק מהעבודה של ישראל.

ובמכתבי הרבי מה"מ, מבואר באריכות הלימוד שניתן ללמוד מעניין זה בעבודתו של היהודי, לכל אחד ואחד. ופורטו הדברים באריכות רבה במכתבים לקראת ר"ה תש"נ – שאזי הקביעות היתה כמו השנה, שר"ה חל בשבת.

וכך כותב הרבי במכתב:

"אחת הנקודות היסודיות המייחדות את השנה הבאה היא העובדה שהיום הראשון של השנה, ראש-השנה, חל בשבת.

כפי שצויין פעמים רבות אין ראש-השנה מהווה רק את תחילת השנה, כי אם גם את ה"ראש" של השנה. כשם שהראש מנהיג את כל הגוף, כך צריכות ההחלטות הטובות של ראש-השנה "להנהיג" את כל ימי השנה.

לכן רבת משמעות במיוחד היא העובדה שה"ראש" של השנה הבאה הוא "שבתי". ודאי איפוא הדבר שההכנה לשנה החדשה קשורה במשמעות המיוחדת ובנקודות האופייניות של השנה החדשה, שבהן שונה שנה חדשה זו משנים אחרות."

וכפי שמבואר באריכות בהמשך המכתבים, שכל השנה צריכה להיות באופן "שבתי" יותר מכל שנה. ותוכן הביאור הוא, שתוכנה של השבת היא מורכבת משתי נקודות מנוגדות – מצד אחד השבת היא תכלית הקדושה, שהיא התעלות והתרוממות, דרגה מאוד נעלית בקדושה, שלכן מתנתק היהודי מכל עניני העולם ע"י אי עשיית העבודה הרגילה בימי החול; ולמרות זאת, אנו רואים, שקדושת השבת לא נשארת רק בענינים הרוחניים של היהודי, אלא היא חודרת גם לגשמיות, עד "שהיא הופכת פעילות של חיי יום-יום, כאכילה ושתי' ושינה וכיוצא באלה, למצווה, מצוות עונג שבת..".

ובהמשך מפרט הרבי, איך פועלים שכל השבת חדורה באופן שבתי:

"בכל יום של השנה צריכה להיות מורגשת רוממות שבתית, על-ידי הוספה מיוחדת בחיים היהודיים, כגון: הידור חדש במצוות, קביעות-עתים מחודשת לתורה, הוספה חדשה בעבודת התפילה, וכיוצא בכך.

יחד עם זה צריך כל יהודי, איש או אשה, צעיר או זקן, להכניס "שבתיות" גם במלאכות החול, להביא רוחניות וקדושה בענייני החולין השיגרתיים של חיי יום יום, עד שכל מחשבה ודיבור ומעשה יהיו חדורים בשבתיות.

למשל: מי שיש לו משרה, מסחר, וכיוצא בזה, צריך להיות חדור בכוונה הרוחנית ובנשמה של הדבר, ובלשון התורה: "כל מעשיך יהיו לשם שמים", כלומר:

כיוון שיש צורך בנתינת צדקה, בראש צלול ללימוד התורה, בתשלום שכר לימוד כדי שהילדים ילמדו תורה, וכיוצא בכך, הרי הוא עוסק לשם כך בפעילות של פרנסה על מנת להשיג על-ידי כך את המטרות האמורות.

ומובן מאליו שאז הרי העיסוק בעניינים אלה הוא באופן כזה שאין הדבר מפריע לו ללימוד תורה וקיום מצוות וכיו"ב".

ומתוך המכתב, רואים אנו הסתכלות אחרת לגמרי על כל ההתעסקות בעניני העולם. שלא כמו שחושבים רבים, שהעניין שלי הוא לעבוד לפרנסתי, ולבסוף נותן הנני גם צדקה, כי ישנו חיוב וכד',

אלא, בגלל שיש צורך בנתינת צדקה, לכן הוא עוסק בפעילות של פרנסה – וכל זה, כדי להביא לידי פועל למטרות שאותם הוא צריך.

ובמכתב שלאחרי זה, מסביר הרבי, כיצד נראית קבלת המלכות באופן שבתי:

"על כל זה נוסף החידוש מן ההתאחדות של שבת וראש-השנה, המביאה לידי כך שה"הכתרה" בראש-השנה של הקב"ה כמלך תהיה באופן "שבתי", שהשבת תתרומם ותתעלה לדרגת "שבת בשבתו", "שבת לגבי שבת".

הסבר הדברים בקצרה:

ישנם שני אופנים בהתבטלותו של "עבד מלך":

אופן אחד הוא, שהוא אכן "עבד מלך", אין לו כל מציאות עצמית מלבד היותו "עבד מלך" (קל­ וחומר וכל­שכן מסתם עבד, שלגביו נאמר: "מה שקנה עבד קנה רבו", וכל מה שיש לו היא רכושו של רבו), אך עם זאת הוא מרגיש את מציאותו, אמנם כעבד, אך כמציאות של עבד שמסר את עצמו לרבו להיות "עבד מלך".

אופן אחר, נעלה יותר, של התבטלות הוא — שאין הוא מרגיש כלל את מציאותו, אפילו לא את מציאותו כמציאות של עבד, אלא כאילו לא קיים כלל דבר כלשהו מלבד המלך עצמו.

דבר זה נותן לנו הבנה מעמיקה יותר בהלכה שראש-השנה שחל להיות בשבת אין תוקעים בו בשופר: אי­ התקיעה בשופר אינה מצב פסיבי של חוסר מעש — אלא ביטוי של התבטלות נעלית מאוד של יהודי, שאין כל מציאות מלבד הקב"ה עצמו, כך שהכתרת הקב"ה נעשית לא על-ידי העבודה של היהודי ותקיעת השופר שלו (כפי שחז"ל אומרים שה"תמליכוני עליכם" נעשה על-ידי השופר, "ובמה — בשופר") — כי אם על-ידי אי­תקיעת שופר, שבה באה לידי ביטוי התבטלות עמוקה עוד יותר למלך מלכי המלכים הקב"ה".

מקורות

דילוג לתוכן