נושא: שבת

קריאה לאור הנר

אם כבה החשמל בבית (כגון שכיוונו השעון שבת עד זמן מסויים), האם מותר לקרוא לאור הנרות הדולקים על השולחן?

בנרות של שעוה או נרות פראפין יש להתיר. אמנם בנרות שמן הדולקים ע"י פתיל צף או פתילות צמר גפן – יש לאסור.

מקורות

כתב בשולחן ערוך אדה"ז אורח חיים (סימן רעה סעיף א): אסור להשתמש לאור הנר בשבת כל דבר שצריך עיון הרבה כגון לפלות בגדיו, או לבדוק ציצית, או לקרות בספר לאור הנר של שמן, ואפילו אם אינו מוציא בפיו מה שהוא קורא, גזרה שמא ישכח ויטה הנר לקרב השמן אל הפתילה כדי שתדלוק יותר יפה, ויתחייב משום מבעיר.


אבל בנר של שעוה או של חלב הכרוך סביב הפתילה, שאין דרך להטותו כשהפתילה היא כשרה (עיין סי' רס"ד), יש מתירים, ויש אוסרים גזירה שמא ימחוט ראש הפתילה ויש בזה משום מכבה, ולעת הצורך יש לסמוך על סברא הראשונה.


ובקצות השולחן (סימן ק"א סק"א) כתב: לכאורה מסתבר דהאיסור הוא רק בנר שמן שהי' בימיהם שהפתילה היתה יוצאת מן הצד ובולטת חוץ להנר, שאז היו צריכים להטות הנר לקרב השמן אל הפתילה, או אפילו אם הפתילה עומדת באמצע הנר, אלא שדולקת חוץ מן הנר רחוק מהשמן. אבל בנר שמן שבזמננו שנותנין הפתילה לתוך כוס של זכוכית ודולקת תמיד בתוך הנר סמוכה אל השמן, וכשהשמן מתמעט גם הפתילה מתמעטת, ולעולם הפתילה קרובה להשמן, לא שייך בזה הטיה, גם אין הדרך בחול להטות ודמי לנר שעוה כרוך שמותר כמ"ש אדמו"ר הטעם לפי שאין דרך להטותו… וה"נ בנר שמן הנ"ל כיון שאין דרך להטותו בחול, לא חיישינן לזה בשבת אפי' אם היה שייך ביה הטיה.


ובנר שמן שהפתילה תחובה בתוך חתיכת בדיל והבדיל נתון בתוך הנר וראש הבדיל בולט לחוץ [מה שנקרא כיום "פתיל צף"], והמנהג בחול כשהפתילה דלקה קצת, ונעשה בראשה כמו פחם ואינה דולקת יפה, מגביהין את הבדיל קצת, ומעקמין אותו לראשו שיהא נאחז בצד הנר ,ועי"ז נמשכה הפתילה קצת לחוץ מהשמן ודולקת יפה, אפשר שגם בשבת חיישינן לזה אפילו לדעת הפוסקים בנר של שעוה דלא חיישינן שמה ימחוט, דהתם אינו קל כ"כ למחוט פתילה דולקת בידים, אבל להמשיך הבדיל קצת לחוץ דבר קל הוא מאוד ויש לחוש לזה וצ"ע.


מיהו בחלב הנמס בתוך שפופרת של הלייכטער הנ"ל בודאי שלא שייך הטיה, כיון שהפתילה אין לה שום מקום להאחז, ובשעה שהחלב נמס הפתילה צפה בתוך השפופרת ונופלת על צד השפופרת, ואם יטה הנר עלול שתפול הפתילה לתוך החלב ויכבה לגמרי, ויקלקל יותר ממה שיתקן, וממילא אין לחוש כלל שמא יטה.