fbpx

נושא: תנ"ך

קורח פיקח היה

שלום וברכה. הפרשה מספרת על קורח שחלק על משה רבינו, למרות שהוא היה פיקח וחכם, עם כל זאת הוא סחב את עצמו למחלוקת הזו. איך ייתכן שעד לפני רגע משה רבינו נתן להם את התורה בסיני, ראו איך פה אל פה הקב"ה מדבר אליו, והם שומעים את דבריו של הקב"ה דרך משה רבינו, ואחרי כל זה, עומד קורח וטוען "למה תתנשאו" – ברור למה הם צריכים להתנשאות, כי משה רבינו הוא נעלה יותר מאשר כל שאר העם? תודה.

טענה זו, כבר נכתבה בחז"ל – "קרח שפיקח היה מה ראה לשטות זו", אם אכן הוא היה פיקח, איך הוא נסחב לכזאת מחלוקת, ומה ראה פתאום לעשות שטות כזאת.

מפרשי התורה עומדים ומסבירים כל מיני ביאורים שונים, זה בכה וזה בכה, וכל אחד מסביר כדרכו ובשיטתו.

וכמו שנעמדים על זה במדבר רבה (פ' יח סעיף ח') " קרח שפקח היה מה ראה לשטות זו? אלא עינו הטעתו ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו שמואל ששקול כמשה ואהרן … אמר: אפשר הגדולה הזו עתידה לעמוד ממני ואני אדום (אשתוק)? ולא ראה יפה, לפי שבניו עשו תשובה ועומדת להם ומשה היה רואה יפה. לכך נשתטה לבוא לאותה חוקה ששמעו מפי משה שכולם אובדים ואחד פלט: "והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש".

בתורת החסידות מבארים כמה וכמה ביאורים על מחלוקתו של קורח, ולהלן נעמוד על ביאור אחד מבינהם, כפי שהוא מובא בליקוטי שיחות חי"ח:

הרבי מדייק שמכיון שעד עתה לא שמענו על פקחותו, הרי מובן שבענין זה עצמו נראית פקחותו של קרח, ובכל זאת, בפקחות זו מעורבת שטות;

הפקחות והחכמה היא מלראות את הנולד, החכם רואה (לא רק את הגלוי אלא גם) את התוכן הפנימי והנסתר שיתגלה מאוחר יותר. והתבטא בטענתו של קרח "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'" – מכיון שהוא ראה את השלום והאחדות כפי שהם בשרש ישראל, ששם אין דרגות שונות אלא אחדות פשוטה. אחדות זו תתבטא לעת"ל גם בעולם – שלא ילמדו עוד איש את רעהו. ולכן הוא גם כן רצה להיות חלק מאותה אחדות שתהיה לעתיד לבוא.

כמו החכם שרואה את הנולד, והוא רואה את מה שעתיד להיות לעתיד לבוא, גם כן קרח רואה את העתיד להיות, לעתיד לבוא, ושם יהיה מצב שלא ילמדו עוד איש את רעהו, והוא גם כן רוצה להיות עכשיו, כחלק מאותה אחדות ושלימות.

אבל היתה זו שטות – כי אחדות זו קיימת רק בשרש ולעתיד לבוא, ואילו כאן למטה, מצב כזה הוא מחלוקת. אם ישראל שאיננו כהן יכנס להקטיר קטורת, יהיה "ואתפלג": ניצוץ הבורא שבו, שמקבל בד"כ השפעה מהכהן הגדול – מסתלק למעלה, כי אין דרגתו הפרטית מסוגלת לסבול דרגה נעלית כזאת של קדושה. והניצוץ הפרטי שבו – נברא יורד ונבלע למטה.

וכן הוא בכלל ישראל – שנופלות המחיצות בין ישראל (שדוקא על ידם נוצרת אחדות, שכל דרגה משפיעה על השניה) נוצר "ואתפלג": עלית העליונים שבעם, וירידת התחתונים שבעם.

כל דבר צריך להיות בהתאם לזמנו ומקומו, וכרגע זה לא הזמן.

כמו שבתורה כל דבר מדוייק, רואים גם כן, שעונשם של אנשי קרח היה – "מדה כנגד מדה" –

ר"נ איש מקריבי הקטורת שהיו נשיאי עדה, נענשו בשריפה, והטעם לכך שעל ידי שריפה החלקים הנעלים והזכים מתכלים למעלה.

דתן ואבירם וכל העדה אשר לקרח שהיו נחותים וחוטאים, נענשו בבליעה, והטעם לכך שעל ידי בליעה יורדים החלקים הנחותים שאינם יכולים להתעלות על ידי שריפה. והכוונה גם, לניצוץ הקדושה שנמצא בדרגות הנמוכות, שהוא יורד לשלש קליפות הטמאות.

קרח עצמו, נענש הן בבליעה והן בשריפה, מכיון שהוא היה המקור למחלוקת, עד שהוא פיתה באופן גלוי את כולם, כלל עונשו באופן גלוי את שני החלקים של הפירוד. אילו הוא היה נענש רק באחד מהעונשים, היתה קיימת טענה של הבלועים או של השרופים, שהם נענשים "והוא ניצול" – החלק העליון או החלק התחתון שבו לא פגע העונש. ולכן קוימו בו ב' העונשים – נשרפה נשמתו (עליונים שבו) וגוף קיים (תחתונים שבו). ואחר כך, נתגלגל עד מקום הבלועים ונבלע.

ההוראה הראשונה שצריכים ללמוד ממעשה זה, שישנם מחיצות שצריכים לשים לב אליהם, ולא לנסות לסלק אותם ח"ו, כמו המחיצה שבין ישראל לעמים, שלא לערב ח"ו מישהו שאינו מעם ישראל בתוך העם היהודי. וכן מחיצות והגדרות נוספות שההלכה דורשת, שצריכים לשים לב, שלא מוותרים עליהם באיזה שהיא צורה.

וממעשה קרח נלמדת ההוראה,  שמבטלים את המחיצות גורמים בעצם לפירוד. בדברים שהם שונים או הפוכים לא יתכן חיבור. כמו שאי אפשר לחבר בין מים לאש בלעדי המחיצה – קדרה וכד'. ורק כאשר מקיימים את המחיצות, ופועלים לפי המבואר בתורת משה, מגיעים לשלום ואחדות אמיתיים. וזוכים לתקופה של שלום ואחדות בגאולה האמיתית והשלימה.

 

 

מקורות

מקורות: במדבר רבה פרק יח.


ליקוטי שיחות חי"ח.


דילוג לתוכן