צדקה שאספו לחתן - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

סדר בתחומי החיים

נושא: צדקה

שם הרב המשיב: הרב אשר לעמיל כהן

שאלה

אספו כסף לחתן יתום, ולבסוף בטל השידוך, האם ניתן לשמור את הכסף לאותו החתן עד שישתדך שוב. וכמו"כ האם הכסף שייך גם לכלה, או רק לחתן.

תשובה

מעיקר הדין אפילו "מותר עניים – לעניים", ומכ"ש כאן שנשאר הדבר כשהיה, ולבסוף אמור הרי להשתדך, וניתן לשמור את הכסף לשם כך.
ולעניין האם זה שייך גם לכלה, הנה באם הכלה אינה ענייה, ואספו לצורך הוצאות החתן היתום, הרי זה שייך רק לו. ואם שניהם נזקקים ואספו לשניהם, הרי זה שייך לשניהם. אמנם גם בזה באם אספו קרוביו במיוחד בשבילו, הרי זה שלו.

מקורות

ראה בשולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רנה סעיף ד: התמחוי נגבית בכל יום, והקופה מערב שבת לערב שבת. התמחוי לעניי עולם, והקופה לעניי אותה העיר בלבד. רשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי, ותמחוי קופה, ולשנותם לכל מה שירצו מצרכי צבור, ואף על פי שלא התנו כן בשעה שגבו. ואם היה במדינה חכם גדול שהכל גובים על דעתו, והוא יחלק לעניים כפי מה שיראה, ה"ז יכול לשנותו לכל מה שיראה לו מצרכי צבור. הגה: וה"ה לגבאי הממונה מבני העיר. (מהרי"ק שורש ה'). וה"ה ביחיד שהתנדב צדקה ונתנה לגבאי (ב"י בשם הר"ן ומהר"ם ורא"ש ומהרי"ק). אבל אם מינה בעצמו גבאים, אין בני העיר יכולים לשנותה, דלא על דעתן התנדב. וכן אם פירש הנותן ואמר שיתנו לעניי העיר או לעני פלוני, אין להם לשנות אפילו לתלמוד תורה. (כן משמע במהרי"ו סי' כ"ו). בני העיר שמינו גבאי ונתפרדה החבילה ונפרדו זה מזה, ועדיין מעות צדקה ביד הגבאי, אם היה רשות ביד הגבאי בתחלה לעשות מה שירצה, גם עתה יעשה מה שירצה. ואם בתחלה הוצרך לימלך בבני העיר, גם עכשיו יעשה כן.  ואם א"א לימלך, או שאינן יכולין להשוות דעתם, יעשה הגבאי מה שירצה ובלבד שיעשה בו דבר מצוה. (מהרי"ק שורש קכ"ג) וע"ל סימן רנ"ט סעיף ב'.


ובביאור הגר"א יורה דעה סימן רנו ס"ק יא: וכן אם פירש כו'. ממ"ש בספ"ח דב"ק עניי דפומבדיתא מיקץ כו' וכתב הרמב"ם וכבר קנוי להם כו' אלמא שא"י לשנות. שם ובתוספתא הביאה הרשב"ם בב"ב מ"ג ב' והרא"ש שם סנ"ו האומר תנו כו':


ובש"ך יורה דעה סימן רנו ס"ק י: אין להם לשנות כו'. דכיון שאמר לעניי העיר מיד זכו בה אותם עניים והוי כאלו בא הממון לידם ועיין עוד לקמן סי' רנ"ט מדינים אלו:


ובבית יוסף יורה דעה סימן רנט: ועיין בסימן רנ"ח (קצב סוף ע"ב ד"ה כתב הרא"ש) גבי גמר בלבו צדקה וכו' [עד כאן]: וכתב עוד (ח"ז סי' תמט) שאלת המקדיש שדה לעניים וצוה שיחלקו הפירות לעניים בכל שנה ורצה הצבור לשנות ולהוציא הפירות לדברים אחרים מהו. תשובה אין רשות בידם ואפילו הסכימו בכך טובי העיר במעמד אנשי העיר שכיון שצוה שיחלקו הפירות לעניים גילה דעתו שאינו רוצה שישנו בזה כלל ואינו דומה לרשאים לעשות קופה תמחוי ולשנותה לכל מה שירצו (ב"ב ח:) דהתם בצדקה שהיא נגבית בכל יום וכל הנותן על דעת גבאים הוא נותן והגבאים גובין לפרנס העניים ליום או יומים כדי ספוקם ואם יצטרכו יותר יחזרו ויגבו והוא הדין למי שמתנדב נר או מנורה לבית הכנסת וכו' (ערכין ה.) דהתם דוקא כשיש ספק לבית הכנסת יותר מזה אבל בזמן שאין הצבור מספקים צרכי ענייהם לגמרי ואין ממלאים חסרונם ועמד היחיד והקדיש לעניים להוסיף על קצבתם אין ספק שאין הצבור רשאי לשנות הקדש זה לדברים אחרים ואם עשו כן הם גוזלים את העניים וזהו ששנינו (שקלים פ"ב מ"ה) מותר עניים לעניים מותר עני לאותו עני וכו' וכזה כתבו גדולי האחרונים ז"ל: וכתב עוד בתשובה אחרת (ח"א סי' תריז) כל הקדש כגון זה אין יכולים לשנותו משום גזל עניים שלא אמרו אלא בקופה ותמחוי וכיוצא בזה שהגבאים גובים לפרנס העניים ליום או יומים כדי ספקם והותיר ואפילו לא הותיר אם יצטרכו העניים ישובו עוד הגבאים ויגבו להם כדי ספקם והוא הדין לנר של בית הכנסת כשיש לבית הכנסת ספק חוץ מזה אבל בזמן הזה שאין מספקין צרכי העניים לגמרי ואינם ממלאים חסרונן ועמד היחיד והקדיש לעניים להוסיף על הקצבה שנותנין להם בצבור אין ספק שאילו באו הצבור לשנות הקדש זה לדברים אחרים הרי אלו גוזלים את העניים וזו ששנינו בשקלים מותר עניים לעניים וכו' וכזה כתבו רבותי ז"ל עד כאן לשונו:


[בדק הבית] דינים הרבה בענין הקדש וצדקה מרבינו ירוחם (נתיב יט ח"א) ואלו הם (שם קסו ע"א) האומר אתן זה לצדקה הרי קנו עניים אם הוא בידו ואם אינו בידו אינו יכול להקדישו ולהדירו לעניים זולת אם היה במעמד שלשתן ואם אמר כשיבא לידי יהיה הקדש או לעניים זכו בו אפילו שלא במעמד שלשתן ואם היה קרקע אפילו שאינו ברשותו ולא במעמד שלשתן ולא אמר כשיבא לידי זכו בו דבכל מקום שהוא הוא ברשות בעליו. המזיק הקדש עניים בין בגופו בין בממונו כגון שורו שהזיק חייב לשלם כדין ההדיוט. (שם ע"ב) אם נדר לעשות צדקה אפילו למ"ד דנדר בלשון שבועה אינו כלום לענין צדקה מועיל דבפיך זו צדקה. אסור לידור אפילו לצדקה ולפדיון שבויים אלא אם יש בידו יתננו מיד ואם יפסקו צדקה וצריך לפסוק יאמר בלא נדר. יש ידות לצדקה כגון אם אמר זה הזוז לצדקה ואמר וזה אף על גב דלא אמר וזה נמי אלא וזה לחוד הוי האחרון צדקה כמו הראשון אף על גב דהיא בעיא דלא איפשיטא בפ"ק דנדרים (ז.) אזלינן לחומרא. (שם ע"ג) אין מחייבין אותו למכור את ביתו וכלי תשמישו והא דאמרינן (כתובות סח.) אם היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף בכלי כסף ישתמש בכלי נחושת ההוא מיירי במחרישה של כסף פירוש שהוא המגררת שמגררין בה בבית המרחץ. יש פוסקים שכל זמן שאינו נוטל אלא בצנעא אין מחייבין אותו למכור כלי תשמישו אלא אם הוצרך ליטול מן הצדקה כלומר מהגביה של קופה של צדקה אין נותנין לו אלא אחר שימכור ורש"י פירש לאחר שיבא לידי גבוי שנטל לקט שכחה ופאה ונודע שהוא עשיר ובאו בית דין לגבות ממנו כדי מה שנטל מחייבים אותו למכור ואף על גב דממון שאין לו תובעין הוא משום קנס גובין. (שם ע"ד) כתבו המפרשים מותר לשנות אפילו מתלמוד תורה לצורך שלשים פשיטים שנותנין להגמון בכל שנה שהיא הצלת נפשות שאם לא יתפשרו יפשיטו העניים. (שם קסז ע"א) שכיב מרע שחילק נכסיו לעניים אם עמד אינו חוזר. כהן נותנין לו חלק בראש וחלק יפה בצדקה ובמתנות עניים. צבור שיש להם הקדש כדי ליתן לרב או לשליח צבור ואינו מספיק לשניהם אם הרב מובהק ובקי בהוראות הרב קודם ואם לאו שליח צבור קודם להוציא הרבים ידי חובתן. (שם ע"ב) כל מקום שאמרו [אינו מוקדש] אפילו בספק אם בא כהן ותפסו או גבאי או עני בזמן הזה מוציאין מידו דלא מיקרי תפיסה מספק. אם הקדיש לעניים או לבית הכנסת יש להם אונאה. (שם סוף ע"ג) כל סתם הקדש בזמן הזה לבית הכנסת או לעניים הוא. (שם ע"ד) מה שאמרו אמירתו לגבוה וכו' כלומר שנקנה באמירה דוקא בהקדש גבוה והא דאמרינן (ערכין ו.) סלע זה לצדקה דחייב ליתנה באמירה בעלמא מפני שהקנה להם דבר מסויים. האומר נכסי לבני ואחריו להקדש אין להקדש אחריו כלום כיון שהראשון ראוי לירשו. יצא קול פלוני הקדיש נכסיו אין חוששין לאסרם עליו אפילו שהקול היה בענין שאם היה יוצא קול כזה באשה שנתקדשה דהוי מקודשת. המכה חבירו או חרפו בענין שחייב לפי תקנת העיר בבושת מאה זהובים ואמר שיהיו לת"ת או לצדקה או להקדש ואח"כ מחל לו שפייסוהו נראה דיד עניים אנן ונתחייב בהן וזכו העניים:


כתוב בסוף תשובות הרשב"א (ח"א סי' אלף ק) ששאלת על אשה שנדרה י"ב זקוקים לצדקה ונתנה ביד ראובן להלוותם למחצית שכר ושהיה נותן מחלקה למחזיקין בתורת ה' וזקפן עליו במלוה ונעשו י"ז זקוקים קרן ואחר כך מת ראובן והיא אינה חפיצה להניח המעות ביד אלמנותו. נראה דאם הלותם לו בסתם סתם הלואה שלשים יום (מכות ג:) ואם הלותם לו לזמן קצוב ועדיין לא הגיע הזמן נראה דלא תוציא מידה כיון דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד (ב"מ לו.) ישאו ויתנו בהם כל ימי זמן העסקא עכ"ל ונראה שאין דבריו אלא בנשי דידהו שהיו נושאות ונותנות בתוך הבית אבל בשאר נשים לא ואפילו בנשי דידהו לדעת הרמב"ם מוציא מידו שהרי כתב בפ"ה מהלכות שלוחים ושותפים (הי"א) אחד מן השותפין שמת בטלה שותפות וכו':


ובתשובה אחרת (ח"ד סי' ריג) כתב על ראובן שהקדיש כל נכסיו מקרקעי ומטלטלי ושטרות וכל שעבודין בתנאי שאם יהיה לו זרע קיימא שיתבטל ההקדש מעיקרו על ענין זה שיהיו כל הנכסים הנ"ל עומדים ביד בית דין קהל טוליטולא עד שיהיה הזרע בן י"ג שנה ואז יחזרו בית דין הנכסים אחר שיגבו ממנו הב"ד הנזכר שלש מאות זהובים להקדש טוליטולא ואם לא יגיע הזרע לי"ג שנה יחזרו הנכסים כבראשונה וקנו מראובן הנזכר וכו' והגיע הזרע לי"ג שנה והנכסים לא באו מעולם ליד בית דין ולא ירדו להם ועכשיו באים זקני הקהל לגבות השלש מאות זהובים וטען היורש שכיון שלא ירדו לנכסים לא זכה בהם ההקדש והשיב שאין ממש בדברי היורש והאריך בדבר. ובתשובה אחרת (ח"ב סי' נז) כתב על שנמצא כתוב בפנקס ראובן שכל מה שיצא מחוב פלוני יהא להקדש והשיב איני רואה שום חשש הקדש כי המקדיש ביתו אמר רחמנא מה ביתו ברשותו ואפילו גבה קרקע אינו מוקדש דקיימא לן כרבא (פסחים ל:) דאמר בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה ואילו היה הקדש איני רואה ספק במה שנסתפקת אם הוא לעניי העיר או לעניי קרוביו לפי שכל המקדיש סתם לעניי העיר הוא מקדיש ואין אומרים ינתן לקרוביו הצריכים. ובתשובה אחרת (ח"ג סי' קכח) כתב על חולה שצוה להקדיש שני ספרי תורה כספר תורה אחד שהקדיש ראובן ונסתפקו אם דמיון זה הוא במדה במשקל העטרה ובנויי הספר או בשווי הדמים והשיב שיראה שרצה לעשותם בנוי והדור כאותו ספר בכתיבה נאה בנויים ותפוחים וקשוטי הסופרים שיאמר עליו ויזכרו אותו לטוב שהוא עשה שנים כאחד שעשה פלוני וכתוב עוד (שם סי' קכז) שכשקרא הסופר הצוואה לפניו קרא קביעות זמן לכתיבתם שתי שנים והוא אמר זמן מועט הוא זה די שיעשו תוך חמש שנים והסופר שכח מלתקן הדבר בצואה והשיב שהולכים אחר גילוי דעת. כתוב בתרומת הדשן סימן (רע"ד) [רע"ב] שנשאל על אשה שהקדישה נכסי מלוג שלה אם מותר ליהנות מן הפירות והאריך בדבר. ובסימן רפ"ב כתב שנשאל על קהל שעשו תקנה על איזה דבר והעמידו קנס על כל מי שיעבור עליה הן איש הן אשה כך וכך לצדקה ועברה על התקנה אשה נשואה אם חייב בעלה לשלם בשבילה ונסתפק בדבר. חברת בקור חולים שהסכימו בשבועה שכל מי שידור נדר בבית הכנסת שבעירם יהיה החצי להקדש והחצי למקום שירצה הנודר ואחר זמן נעשתה חברת תלמוד תורה ונדר אחד מהחתומים נדר לת"ת ומת ואומר בנו שצוה לתת הכל לת"ת כתב הר"ן בתשובה [סימן א'] שכיב מרע בצרפת ששאל כמה חבורות יש בפירפינייאן ואמרו לו ד' ואמר הנני עוזב לד' חבורות שבעיר כך וכך בשוה והנה בעיר ה' חבורות כתב ג"כ הר"ן בתשובה [סימן ע"ה] [עד כאן]:


דילוג לתוכן