פעמים רבות קורה שדווקא כאשר אדם יודע לאן עליו להתקדם, מופיעים פחד וייאוש, העלולים לחסום ולהכשיל את התהליך.
הייאוש והפחד הם כמו בני זוג קרובים: כל אחד מהם "משדר" באופן שונה, אבל הם משלימים זה את זה.
הפחד גורם לרתיעה מפני העתיד. כישלון ואי הצלחה אינם חוויות נעימות, ולפעמים, כדי להימנע מהן, האדם מאט את התהליך בהיבט המעשי וגם ברצון הפנימי. לעצירת התהליך מתלווים תירוצים שונים, אבל בעומק – מסתתר הפחד להיכשל, והוא המקור לבלימה.
אף על פי שהאדם כבר עשה תהליך בירור והגדיר יעד מתוקן, צעדים שמוכיחים שיש לו אמונה ורצון בשינוי – בכל זאת עלולים לצוץ ניצנים של פחד וייאוש, והראשון בהם הוא הפחד מפני הכישלון. הפחד גורם לבלימת התהליך ולחסימת ההתקדמות, ואט-אט הדבר מביא לידי ייאוש.
הייאוש שנגרם בין היתר מכישלונות שהיו מנת חלקו בעבר או מתהליכים שהתחיל ולא הגיעו לסיומם, גורם לאדם להבליט את החולשות שלו ואת הכישלונות שחווה בעבר. הוא חש שאין טעם להתאמץ ולנסות, כי הסיכוי שיגיע לתוצאה הרצויה קלוש או אפילו אפסי. הייאוש נובע מחוסר ביטחון במסוגלות לפעול ולהצליח בפעם הזאת.

כדי שהייאוש והפחד לא יכשילו את האדם, יש לתת להם מענה בדמות חיזוק הביטחון והחשיבה החיובית.
אל מול הפחד יש להגיב בביטחון, ואל מול הייאוש – בחשיבה חיובית.
הפחד בולם את האדם מצעידה קדימה, ואילו הביטחון מקדם את האדם ומוליך אותו.
הייאוש מעצים באדם את ראיית הצד השלילי ואת הבעייתיות שבכל דבר ומבטא חוסר אמונה. החשיבה החיובית מחזקת באדם את האמונה שגם בכישלונות קיים טוב, ובסופו של דבר – הטוב גם יהיה גלוי וממומש במציאות.
הביטחון והחשיבה החיובית משמשים כשתי רגליים המוליכות את האדם אל היעד.
הביטחון הוא כנגד רגל ימין, שכנגד מידת הנצח. נצח מלשון לְנַצח ולהתגבר על איום. אל מול הפחד הבולם יש להשתמש במידת הנצח – להתקדם קדימה מתוך ביטחון, להיאבק ולנצח.
החשיבה החיובית היא כנגד רגל שמאל, שכנגד מידת ההוד. הוד מלשון להודות על הטובה ולקבל את המציאות בשמחה. אל מול הייאוש וראיית החסרונות, יש להתחזק במידת ההוד – בחשיבה חיובית, המאפשרת לראות את הטוב שבתהליך ולשמוח בו גם כשאינו מתנהל על פי הציפיות.

על כך אפשר לתהות ולשאול: אחד ממאפייני המציאות המתוקנת והשלימה, הוא ראייה מציאותית שאינה נסחפת לדמיונות. אם כן, מה הטעם לבטוח בעתיד טוב בשעה שהעתיד אינו ידוע? יתר על כן, ניסיון העבר מלמד שהרבה דברים לא טובים עלולים לקרות. אם האדם רוצה להיות מציאותי, אולי עליו לצייר חזון ריאלי, המתאים למציאות שחווה עד היום, וגם להתכונן לקראתו ולא לשגות באשליות?
התשובה לכך מורכבת מכמה פרטים.
ראשית, אף על פי שהעתיד אינו ידוע, ויש גורמים שאינם תלויים באדם, אינו דומה אדם הצועד לקראת משימה כלשהי בחייו כשהוא שרוי במתח, דאגה וחרדה, לאדם הצועד לקראת אותה משימה כשהוא חדור תחושת ביטחון ושמחה.
פתגם חסידי אומר: "למלחמה צריך לצאת ב'מארש' של ניצחון". כדי לנצח במלחמה דרוש לאדם ביטחון שיצליח לנצח. הביטחון בניצחון פועל וגורם לניצחון בפועל, וזהו אחד מתכסיסי המלחמה. הרגש והחוויה הפנימית של האדם משפיעים מאוד על יכולת הביצוע שלו, ויכולת הביצוע שלו בוודאי משפיעה על ההצלחה או על חוסר ההצלחה שלו.
מסיבה זו, דווקא הגיוני ומציאותי לפתח מחשבות חיוביות ומלאות ביטחון רבות ככל האפשר. צעידה מתוך מקום כזה מגדילה את ההתלהבות וחושפת כוחות נעלמים, וממילא מגדילה לאין ערוך את סיכויי ההצלחה.
וכך כותב האדמו"ר הזקן בספר התניא:
..כלל גדול: כי כמו שנצחון לנצח דבר גשמי כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה. הנה אם האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל ויפול גם אם הוא גבור יותר מחבירו, ככה ממש בנצחון היצר, אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן, כי אם בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם."

אם רוצים לנצח את היצר, לנצח את התכונות הלא חיוביות, מוכרחים לגלות בתוכנו את השמחה האמיתית, אם אחד מתכונות הנפש הוא נמצא בכבדות, הוא לא יכול לפעול כמו שצריך. המתכון האמיתי הוא להיות בשמחה ובזריזות, להיות בטוח שתצליח ביעד שלך, ולהיות בטוח שהקב"ה יעזור לך להגיע אליו.
כדי לנצח במלחמה, מוכרחים לצאת עם "מארש של ניצחון".