fbpx

עסה שנילושה ממים ומי פירות

עסה שנילושה ממים ומי פירות, מה מברכים על מאפים הנעשים הימנה?

אם נילושה ברוב מים ברכתה 'המוציא'. ואם נילושה ברוב מי פירות, מעיקר הדין ברכתה 'מזונות', – אלא אם כן אוכל כשיעור 'קביעת סעודה' (שיעור ד' ביצים = 230 גרם) ושבע מכך (אף אם שבע רק בצירוף מה שמלפת עמו את הפת) – שאזי ברכתה המוציא. אך 'בעל נפש' יחמיר לאכול הימנה בכל אופן – רק בתוך הסעודה.

מקורות

כתב בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן סדר ברכת הנהנין (פרק ב סעיף ז): פת הבאה בכיסנין יש מפרשים שהיא עיסה שנילושה בחלב או בחמאה או בדבש או בשמן ויין או בשאר מי פירות או במי ביצים ושומן לפי שאינה עשויה לקביעות סעודה כי רוב בני אדם כוססין ממנה מעט ואין קובעין סעודה אלא על פת שנילושה במים לבדה, ואם עירב עמהם מעט מים בלישתה הולכין אחר הרוב… ויש חולקים על זה ואומרים שמברכין המוציא וברכת המזון על פת זו.


ובסעיף ט (שם) כתב: ולענין הלכה בעיסה שנילושה בחלב וכיוצא בו משאר משקין או מי פירות חוץ ממים, מן הדין יש לסמוך על סברא הראשונה [שברכתה מזונות, – כל עוד אינו אוכל כשיעור קביעות סעודה], שבדברי סופרים הלך אחר המיקל, אך כל בעל נפש יחמיר לעצמו שלא לאכול בלא נטילת ידים והמוציא על לחם אחר תחילה.


ובסעיף א: מיני לחמים שיתבאר שאין רגילין לקבוע סעודה עליהם, אין מברכין עליהם המוציא וברכת המזון, אלא לפניהם בורא מיני מזונות ולאחריהם מעין ג', אלא אם כן אוכל מהם כשיעור קביעות סעודה. [ושיעור קביעות סעודה יש בו כמה פרטים ונתבארו בסעיף ב' עיי"ש]. ובסעיף ג כתב: ואם אינו שבע ממין לחם זה לבדו אלא שאוכלו עם לפתן המשביע, כגון שמלפתו בבשר או דגים וכיוצא בהם עד ששבע, הרי זה כאילו שבע ממנו לבדו לפי שהלפתן טפלה לו.