ענינו של דוד

דוד המלך מרגיש עצמו חסר ובשפלות גדולה. את תחושותיו אלו הוא מבטא בשלל פסוקים ובהם: "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם" (תהלים כב, ז) ועוד.
הגמרא במסכת ברכות מספרת על ההבדל בין 'דוד של הלילה' ל'דוד של היום': 'דוד של הלילה' קם בחצות ואומר שירות ותשבחות לקב"ה ועוסק בתורה בביטול מוחלט; ואילו 'דוד של היום' ("כשעלה עמוד השחר" – בלשון הגמרא) עסוק בהנהגת עם ישראל ובדאגה לפרנסתם.
דוד המלך שמבטא כאמור את המלכות האמיתית של עם ישראל, מגדיר את עצמו באחד הפסוקים בכינוי "וַאֲנִי תְפִלָּה" (תהלים קט, ד). השלב הראשון של תפילה הוא השלב שלפניה – ההכרה שאנו חסרים ועלינו לפנות לקב"ה שימלא את חסרוננו. בלעדי הכרה זו לא תיתכן תפילה. התפילה מבטאת אותה הכרה שכל מה שיש לנו מגיע מלמעלה. הכרה זו עמוקה כל כך אצל דוד. ובזכותה – דאגתו לעם נעלית. ברור לו שכל השפעתו הטובה על העם – אינה מכוח עצמו אלא מכוח ביטולו לה'. הוא עצמו אינו אלא כלי (ריקן ומחזיק), המאפשר להשפעת ה' להגיע אל העם.
ובהקבלה האמורה של המלך ללב – כדי להזרים דם לאיברי הגוף, הלב מתכווץ ומתרחב חליפות. הפעילות של הלב מחזורית: הוא "דוחף" דם לאיברים. כשהוא "דוחף" את הדם – הוא עצמו מתרוקן. הוא מְפַנה בעצמו חלל, ולתוכו הוא קולט־מקבל את הדם המגיע מן האיברים. כדי לתת ולהשפיע – הוא מקבל. היכולת והנכונות להתרוקן הן תנאי ליכולת לתת ולהשפיע.

קבלת עול לפני שבועות
את מידת ה'מלכות' הקדושה שבנו אנו רגילים להביע באמצעות הביטויים "קבלת עול מלכות שמיים" ו"קבלת עול תורה".
'קבלת עול' פירושה שהאדם מוסר את עצמו לעול שמעליו. כך זה אצל כל יהודי, וכך זה גם אצל מלך אמיתי – הוא בטל בתכלית לקב"ה. את מידת ה'מלכות' מתקנים בשבוע האחרון שלפני חג שבועות, כי 'קבלת העול' היא ההכנה האמיתית לקבלת התורה.
אחד הדברים שקרו במעמד הר סיני הוא האחדות השלמה: "כאיש אחד בלב אחד". כדי שאדם יוכל להתאחד עם זולתו באמת, עליו להרגיש שהוא איננו שלם בלעדיו, כפי שמבאר אדמו"ר בליקוטי תורה.
האחדות השלמה במתן תורה יכלה להתרחש הודות ל'קבלת העול' הפנימית, היינו להבנה הברורה שכל הערך האמיתי והחשיבות שלנו מגיעים מלמעלה. אם החשיבות והערך של כולנו באים מאותו המקור – ממילא אנו יכולים להתאחד עם כולם.
עניין זה בא לידי ביטוי באמירת ישראל "נעשה ונשמע", אשר בזכותה זכו לשני כתרים שנתנו בראשיהם מלאכי השרת (אחרי שנלקחו מהם בעקבות חטא העגל).
כשיש מידת ה'מלכות' האמיתית, ראויים ל'כתר'. 'מלכות' של 'קליפה' – אינה ראויה ל'כתר', ואין לה 'כתר'. כלשון הגמרא: "מלכותא בלא תגא". אומנם האוחז במידת 'מלכות' של 'קליפה' נראה כמו מלך והוא מרומם ומתנשא; אבל 'כתר' – החיבור למקור ולשורש – אין לו.
כשעם ישראל אמרו "נעשה ונשמע", הם ביטאו את ביטולם המוחלט לה', אותה הכרה שכל מה שיש להם מגיע מלמעלה. באותו רגע היו ראויים ל'כתר', ובאותו הרגע זכו ל'כתר' המלוכה.
מה עניינו של הכתר? 'אין' – ביטול, וכנאמר: "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא" (איוב כח, יב). החוכמה, שהיא הספירה והגילוי הראשון, נמשכת מה'כתר' הנקרא 'אין'. אותיות 'אין' הן אותיות 'אני' בהיפוך הסדר. ה'אני' הוא ה'ישות', וה'אין' – הביטול.
כך גם בתוך האדם: בכל אחד זהות עצמית פנימית, נסתרת ונעלמת, שהוא איננו מכיר אותה. 'ישות' זו נקראת 'אין'. כדי להגיע אליה, נדרשת אותה קבלת עול מלכות שמיים. קבלה זו היא הביטול שמגלה את פנימיות הנשמה.
להתגלות הכתר במתן תורה רמז בעשרת הדיברות – בכולן יחד 620 אותיות, כגימטרייה של 'כתר', כמובא במאמרי החסידות. ה'כתר' עניינו רצון. במתן תורה התגלתה לנו פנימיות רצונו של ה'.
יתרה מזו, עשרת הדיברות נפתחים במילים "אנכי הוי' אלקיך". 'אנכי' מרמז על ה'כתר'. וכמובא במאמרים, הכינוי 'אני' מבטא מלכות (כאמור קודם לגבי דוד – "וַאֲנִי תְפִלָּה") ואילו הכינוי 'אנכי', שאינו אלא 'אני' בתוספת כ', מרמז על 'כתר מלכות'.
במציאות תקינה, מלך אינו נגרר אחרי רצון העם אלא מוביל אותם לגילוי הרצון האמיתי שלהם, ועושה זאת בכוח השפלות והביטול שלו – "אין על גביו אל ה' אלוקיו" (משנה, הוריות ג, ג).
כך ה'כלי' לקבלת ה'כתר' – שהוא הרצון הפנימי של הקב"ה שמעל גבולות העולם ולמעלה מהבנתם וגדרם של הנבראים – הוא קבלת עול מלכות שמיים: דרכהּ מתגלים רצונו של הבורא שהוא מעל המציאות, וגם החלק הפנימי ביהודי, שהוא מעל המציאות הגלויה שלו, החלק הנעלם של העל־מודע של הנשמה.