fbpx

נושא: 2 נפשות

עזרה מהזולת בעבודת ה

תאריך העלאה: 24.12.2020 – 08:23

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

ב"ה.
מה הפירוש של הפתגם ב"היום יום" ש"כאשר משוחח האחד עם זולתו בעניני עבודת השם, ולומדים יחד – הרי זה מצב של שתי 'נפש-אלוקית' נגד 'נפש טבעית' אחת" – הרי יש פה שני נפשות טבעיות ולא רק אחת? לכל אחד מהם יש גם נפש טבעית וגם נפש אלוקית?

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
פתגם זו מובא בהיום יום לכ' טבת, ששם נאמר "כאשר משוחח האחד עם זולתו בעניני עבודת השם, ולומדים יחד – הרי זה מצב של שתי 'נפש-אלוקית' נגד 'נפש טבעית' אחת".
הנקודה שפתגם זה מבטא היא, שתהליך פנימי והתקדמות אל יעד הנעשים בשותפות עם אדם אחר, מצליחים יותר מעבודה אישית של אדם עם עצמו, כיוון שבשיחה עם הזולת, התודעה המתוקנת מתעצמת והכוח שהיא צוברת כפול מכוחה של התודעה האישית של התוהו.
והסבר הדברים כך הוא:
הנפש האלוקית היא המקום המתוקן הקיים באדם, ואילו הנפש הבהמית (הטבעית) היא המקום של תוהו שבו. כאשר האדם נאבק לבדו עם התוהו שבו, המאבק קשה מאוד. זהו מאבק המתנהל בין שני כוחות שייתכן שהם שווי ערך – התוהו והתיקון. לעומת זאת, כאשר שני אנשים נפגשים, דנים ומשוחחים על בעיה כלשהי הנוגעת לאחד מהם, עוצמת התיקון כפולה מעוצמת התוהו, ולכן, מתוך המקום הזה, היכולת להתגבר על הממד החוסם של התוהו גדולה לאין ערוך – במקרה זה מתנהל מאבק של שתיים כנגד אחת.
הקביעה לעיל מעלה קושי כמו שאתה כותב בשאלתך, הרי לשני האנשים שיושבים יחד ומשוחחים על ענייני עבודה פנימית יש גם נפש בהמית. אם כן, מדוע את הדו-שיח בין השניים אנו מגדירים כשיח בין שתי נפשות אלוקיות מול נפש בהמית אחת?
ההסבר לתהייה טמון בעובדה שהיכולת של אדם להיות חסר פניות ומתוקן במקרה שבו מדובר בבעיה של זולתו, גבוהה לאין ערוך מיכולתו להיות כזה במקרה שבו מדובר בו עצמו. כמאמר חז"ל: "אין אדם חוטא ולא לו". אדם לא יחטא אלא אם כן יש לו מן החטא תועלת כלשהי. 'חטא' אין פירושו רק לעשות משהו במודע נגד הרצון האלוקי; חטא הוא גם מלשון החטאה, פספוס, "להחטיא את המטרה".
כאשר אדם מתמודד בתוך עצמו, אכן עומדות זו מול זו נפש אלוקית ונפש בהמית, אך כאשר אדם משוחח עם חברו על עניינים חשובים של התמודדות של זולתו, לנפש הבהמית שלו עצמו (פניות אישיות וכדומה) אין סיבה להפריע ולמנוע מהחבר להתקדם. החבר כביכול מפנה את עצמו ומקדיש את הכוחות החיוביים שלו – הנפש האלוקית שבו – לסייע לחברו, ולפיכך, במקרה זה עומדות שתי נפשות אלוקיות – של המתמודד והחבר, מול נפש טבעית אחת – של האדם שענייניו עומדים במוקד הדיון (והוא נוגע בדבר).
מסיבה זו, על מנת שהעבודה בשניים תיתן את הכוח הדרוש לקידום התהליך, על החבר להקפיד להביא איתו את המקום המתוקן שלו, ולא את המקום התוהי. דהיינו, להתייחס לתהליך ממקום שכלי ולא ממקום רגשי שעלול להיות נוגע בעניין.
לעיתים, בזמן השיחה וההקשבה לקשיים שהחבר מציג, עלול החבר המלווה לפתח הזדהות ורגש כלפי אותם קשיים ולהתייחס אליהם ממקום של תוהו. התייחסות כזאת עלולה להזיק לתהליך, ולכן על החבר או המאמן להקפיד על חוסר מעורבות רגשית ולהיות עזר אמיתי לזולתו.
על החבר המסייע להקפיד להיות חסר מעורבות בעניין המוצג לו, שאלמלא כן – יאבד את היכולת להפעיל שיפוט וניתוח מתוקנים. חוסר הנגיעה בעניין מאפשר לו לפעול מתוך מקום המסוגל לראות נכונה את העובדות ולהיות מציאותי ואובייקטיבי. זאת המשמעות של שתי נפשות אלוקיות מול נפש אחת של תוהו.
מעורבות רגשית עלולה לפגום בעצה שתינתן. למשל, אם אדם בא להתייעץ עם חברו על כעס שיש בו כלפי הבוס שלו בעבודה, ואותו חבר מסובך גם הוא עם הבוס שלו, ייתכן שהעצה שייתן, תושפע מן התסכולים האישיים שלו, ולא תהיה עצה טובה ונכונה. במצב כזה, החבר איננו כשיר לשמש הכתובת להתייעצות הנדרשת.
מובן שיש לפתח הזדהות נכונה עם הזולת הבא לשתף בענייניו (כפי שיבואר בהמשך), ועם זאת, כדי שהעזרה תהיה אמיתית ונכונה, חשוב להקפיד ולעשות זאת מנקודת מוצא שהיא המקום האובייקטיבי.
מסופר על הרבי מהר"ש, שלאחר שהיה מקבל אנשים ליחידות, היו בגדיו ספוגים זעה. כשהתפלא המשרת שלו והביע תמיהה על התופעה, אמר לו הרבי:

למה לא תבין משום מה אני מזיע? במשך השעה האחרונה היו אצלי עשרים וחמש אנשים, בשביל שאוכל להשיב לכל אחד עצה, אני צריך להרגיש בצרתו כמו שהוא בעצמו מרגיש, ואחר כך כשאני צריך ליתן לו עצה, לא אוכל לעשות כן כשאני בלבושיו, ואני צריך להפשיט את לבושי עצמי מלבושיו ולהתלבש בלבושים שלי, וכך לכל שואל – פעמיים, האם אפשר שלא להזיע?

מהסיפור זה ניתן ללמוד על הצורך להזדהות עם הזולת וכביכול להתלבש במלבושיו כדי להבין אותו, ולצד זה על הצורך "לחזור לעצמך" כדי שתוכל לתת עצה ולכוון מהמקום שלך, המתוקן יותר.

מקורות

בבלי, בבא מציעא ה ע"ב.

על פי הרב זווין, סיפורי חסידים על התורה, עמ' 260.


דילוג לתוכן