סתירה בהסברים על חגיגת לג בעומר - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

נושא: חגים

סתירה בהסברים על חגיגת לג בעומר

תאריך העלאה: 28.04.2021 – 07:12

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

יש משהו שלא ברור לי בכל הנושא של ל"ג בעומר: מצד אחד אומרים שהיום הזה הוא היום שבו תלמידי רבי עקיבא פסקו מלמות, אחרי המגיפה שלהם, ומצד שני אומרים שהיום הזה הוא היום שבו ה(בה"א הידיעה)תלמיד של רבי עקיבא – רבי שמעון בר יוחאי – הסתלק? הם פסקו מלמות או שהם לא פסקו מלמות?

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
בזמנו של רבי עקיבא, הייתה מגיפה גדולה בין תלמידיו, שמגיפה זו נגפה את כל תלמידי רבי עקיבא – כ"ד אלף תלמידים, ונשארו מתוכם חמישה תלמידים שלא מתו באותה המגיפה. אחד מהתלמידים הוא רבי שמעון בר יוחאי.

לאחרי שנים, ביום זה, הסתלק רבי שמעון בר יוחאי, אך לא כחלק ממגפה או צרה ח"ו, אלא ביום זה הוא הגיע למעלת נשמתו בצורה הכי חזקה שיכולה להיות.

הוא התחבר עם הקב"ה ביום זה בצורה הכי מושלמת והכי אבסולוטית שיכולה להיות במציאות, וגם ציווה שביום זה ישמחו בשמחתו.

כתוצאה ממאורעות אלו, הנה בימי ספירת העומר (בכללות עד לג, ולחלק מהשיטות – וכן הוא מנהגנו – עד שבועות) נוהגים מנהגי אבילות, שבהם אנו מתאבלים על אותם תלמידי רבי עקיבא.

ביום ל"ג בעומר – פסקו מלמות, ולכן אנו שמחים וצוהלים. ובנוסף – יש את הטעם של הסתלקותו של רבי שמעון בר יוחאי שצווה לשמוח ביום זה.

כל זה הוא ברובד הפשוט של הדברים. אך בשיחותיו של הרבי מה"מ, מצינו ביאורים נפלאים, המסבירים בצורה בהירה מדוע ישנו קשר בין שני המאורעות, ואין אלו סתם שני תאריכים שקרו באותו היום.

כחלק מהידוע וברור שכל עניין ועניין בעולם הוא בהשגחה פרטית מאת הבורא ית'. ואפי' עלה שנידף ברוח, אם לצד זה יעוף או לצד אחר – הנה כל זה הוא בהשגחה מיוחדת מאת הבורא ית'; וכמו שמובא בכמה וכמה שיחות, ששני פירושים של מילה אחת יש ביניהם קשר, הנה כ"ש וק"ו ששני מאורעות כה חשובים ומיוחדים בעם היהודי, שיש ביניהם קשר, לא רק מקרי, אלא תוכני ומהותי.

וכדי לבאר כל זה, יש להקדים תחילה בקצרה, מה הייתה הסיבה שגרמה למוות כ"כ טראגי אצל תלמידי רבי עקיבא. עשרים וארבע אלף אין זה סכום קטן, ובזמן כה קצר – שבין פסח לל"ג בעומר – הנה בחישוב פשוט זה אומר שבכל יום מתו כמה וכמה אלפים של תלמידים (!).

בספרים מובא הטעם למיתה זו – שתלמידי רבי עקיבא "לא נהגו כבוד זה בזה".

ישנה שאלה ידועה, שמובאת בכמה וכמה מקומות – הרי רבם של תלמידים אלו, רבי עקיבא, הוא התנא שהדגיש את גודל הפלאת המעלה של אהבת ישראל — "ואהבת לרעך כמוך — רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה". וא"כ, יפלא מאד שדוקא תלמידיו "לא נהגו כבוד זה לזה" — היפך הענין דאהבת ישראל (הוראה עיקרית ויסודית בתורת רבם)7?

איך יכול להיות שבמקום שבו היה צריך להיות "קאך" מיוחד בהוראה זו של רבי עקיבא – יהיה ההיפך לגמרי, שלא ינהגו כבוד אחד בשני?

ומבאר הרבי בכמה וכמה מקומות, שאדרבה — דוקא היותם תלמידי רע"ק גרם לכך "שלא נהגו כבוד זה לזה". והביאור [הציטוט דלהלן לקוח מלקו"ש חלק ל"ב שיחה לל"ג בעומר]:

"אמרו חז"ל שאין דיעותיהם של בני אדם שוות. וכמובן שכן הוא בנוגע לכ"ד אלף תלמידי רע"ק, שכאו"א מהם השיג תורת רע"ק לפי דרכו ודעתו, ובשיקול הדעת שלו מסקנתו שבודאי כפי שהשיג הוא כן הוא הפירוש האמיתי בדברי רע"ק; ולכן כאשר שמע שחבירו לומד את דברי רבו באופן שונה — ובלתי נכון לפי דעתו — לא הי' יכול לנהוג בו כבוד והערכה — שהרי הוא לומד את דברי רבו באופן מוטעה!

[והנהגת כבוד זה לזה מן השפה ולחוץ בלבד — מובן שאין זה שייך בתלמידים של רע"ק, כי בודאי היו "אנשי אמת" ו"תוכם כברם", ולא היו יכולים להתנהג באופן ד"אחד בפה ואחד בלב"].

ונמצא, שדוקא היותם "תלמידי רבי עקיבא" היא הסיבה "שלא נהגו כבוד זה לזה": כל אחד מתלמידי רע"ק הי' מסור ונתון בכל נפשו לתורת רבו, עד שלא הי' יכול לסבול שמישהו מפרש תורת רבו שלא כהלכה (לפי דעתו), ובפרט כאשר זה ה"טועה" (בתורת רע"ק) הוא תלמיד רע"ק,

ופשיטא שלא הי' יכול לנהוג בו כבוד.

יתירה מזו: הנהגה זו יש בה תוקף דוקא מצד הוראתו היסודית הנ"ל של רע"ק שאמר "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה": לולא הוראה זו, יתכן שלא יהי' איכפת להם כ"כ מה שיש תלמיד שאינו משיג תורת רבם לאמיתתה; אבל מכיון שרע"ק רבם לימדם ע"ד מעלת קיום מצות "ואהבת לרעך כמוך", לא הסתפקו בזה שהם עצמם שקדו ועשו חיל בלימוד תורת רבם, אלא, כאו"א מהם השתדל להשפיע על כל שבגדר "רעך" ובפרט תלמידי רבו שגם הם ישיגו תורת רבם באותה הדרך האמיתית (לפי דעתו); ואלה שלא קיבלו זה — לא הי' יכול לנהוג בהם כבוד (ובפרט כבוד כפי הדרוש מתלמידי רע"ק)".

תנועה זו של תלמידי רבי עקיבא, מקורה הוא בהנהגת רבי עקיבא עצמו. תנועה זו מבטאת את תנועת ה"רצוא" שבנפש – כל אחד עולה מעלה מעלה בלי לשים לב ל"שוב", למציאות של העולם.

כל אחד ואחד היה חדור בצורה מאוד חזקה בתורתו של רבי עקיבא, שלא יכול היה לסבול את מציאותו של החבר, כל עוד והוא לא מקבל את שיטתו בהבנת דברי רבי עקיבא.

אצל רבי עקיבא עצמו מצינו גם כן תנועה חזקה של רצוא – כל ימיו היה משתוקק למסירות נפש, והיה אומר "מתי יבוא לידי ואקיימנו". כל חייו הוא ציפה והשתוקק למסור את נפשו באחד, ולהיות חלק אחד מהקב"ה.

תנועת "רצוא" זו, היא זו שגרמה למיתת תלמידי רבי עקיבא, כי הרצוא היה ללא שוב, הרצוא לא היה בצורה נכונה.

התיקון של מידה זו – מצינו אצל רבי שמעון בר יוחאי. הוא זה שהצליח להוריד את תנועת הרצוא לתוך השוב. וכפי שמבואר בחסידות, שהתנועה של הרצוא עצמה הייתה באופן כזה שהיא מכוונות כלפי השוב, היא מכוונת כלפי הירידה חזרה לתוך המציאות.

וכמו שמתבטא בסיפורים על רבי שמעון בר יוחאי, שדווקא אחרי שהיה במערה תקופה כה ארוכה, זה מה שגרם לו ביצאתו, לחפש אם ישנו מקום הדרוש תיקון, כיצד הוא יכול לפעול בעולם ולתקנו, להביאו אל תכליתו.

הרצוא של רבי עקיבא הוא זה שהביא אותו לידי שוב אמיתי, לידי חיבור אמיתי עם העולם. הוא הצליח להביא את האלוקות לתוך הגשמיות של העולם.

וזהו בעצם הקשר בין שני המאורעות האלו בל"ג בעומר: מיתת תלמידי רבי עקיבא באה מתנועה של רצוא ללא שוב, ובאותו התאריך שהפסיקו למות, הסתלק רבי שמעון בר יוחאי.

וכידוע בחסידות, שביום ההסתלקות מאיר בעולם האור של הצדיק, כל מעשיו תורתו ועבודתו מאירים בעולם ומגלים כיצד ניתן לפעול בעולם מתוך תנועה של רצוא, אך שתהיה מחוברת באמת אל השוב.

וכפי שהרבי בעצמו אמר בשיחה הידועה של כ"ח ניסן שנת התנש"א, שצריכים לפעול להביא את הגאולה באופן של "ענינים שהם באופן דאורות דתוהו, אבל בכלים דתיקון" – שעבודת הרצוא תהיה מחוברת עם השוב, וכך נביא את העולם לידי גאולת עולמים, בהגלות נגלות אורו של מלכנו משיחנו תיכף ומייד ממש.

מקורות

דילוג לתוכן