כדי להבין את זה יש להבין בכללות את המשמעות של ספירת העומר: את ספירת העומר אנחנו עושים בין פסח עד לחג השבועות. חג השבועות הנקרא יום החתונה בין הקב"ה לעם ישראל מבטא את הקשר והחיבור השלם בין ה' אלינו, וכמו כן גם בעולם האנושי, היכולת להגיע לאחדות אמיתית, זוגיות אמיתית וכו'. זה משמעות מאמר חכמים על הפסוק ויחן ישראל כנגד ההר- כאיש אחד בלב אחד. היכולת להגיע לאחדות שלימה עם הקב"ה קשור עם היכולת להגיע לאחדות אנושית שלימה.
וספירת העומר זה זמן של עבודה ובירור המידותכדי להגיע לזה. אחרי שבפסח יצאנו מעבדות לחירות, התחדשות, אבל למתנה הזאת שקיבלנו בפסח צריכים לבנות כלים, שזה העבודה על עולם המידות, עולם הרגשות.
אם נאזן את הרגש שלנו ונברר אותנו - נוכל להגיע לאחדות אנושית שלימה, וממילא תביא לאחדות אלוקית שלימה. אם אדם רוצה לדעת אם העולם הרגשי שלך מאוזן, מתוקן. המבחן לזה איך אתה מתאחד עם אנשים, מפחד, כועס? לא מסוגל ליצור קשר? זה מעיד שיש משהו בעולם הרגשי שלך שלא מתוקן כמו שצריך והזמן חעבוד על זה זה בספירת העומר.
הקשר של עבודה אנושית לבירור העולם הרגשי שקשור לחיבור השלם עם הקב"ה- ימי ספירת העומר הם ימי אבילות, כי מתו תלמידי רבי עקיבא שלא ידעו להסתדר חברותית, לא נהגו כבוד זה בזה, למרות שזה מסיבות אידיאולוגיות כמו שהרבי מסביר. אבל עדיין עובדתית הם לא נהגו כבוד סימן שהמידות לא היו מתוקנות וממילא הביא את המשבר הגדול שמתו 24 תלמידי רבי עקיבא.
המידה השלישית ששאלת לגביה, זה מהנקודות היותר משמעותיות בכל הענין של האחדות והחיבור האנושי והאלוקי. תפארת זו הספירה השלישית, גם מתן תורה היה בחודש השלישי, בחסידות מוסבר שהמספר שלוש קשור לאחדות.
כדי להבין זאת נסביר את ההבדל בין חסד וגבורה לתפארת:
חסד, זה התקרבות לשני, גבורה זה הרחקות. אלו 2 נקודות שצריך להיות כדי ליצור קשור קרוב, באהבה ובזהירות. קודם כל תתקרב תאהב, טוב לי להתקרב- זה נקרא לאהוב, אבל יש עוד צד, גם שאני רוצה את הקרבה, צריך את היראה, זהירות- מקשר לא נכון מקשר מזיק, מניצול בקשר, מקשר שאני לא אמצא את עצמי. קשר חייב לשמר את ה"אני" שלי. צריך לדאוג להגן על עצמו שלא יפגע- מידת הגבורה.
החסד והגבורה מכשירים את הקשר, בשונה ממה שחושבים שקשר זה רק האהבה, זה לא מדוייק, האהבה מכינה את הקשר, זה קירוב. חיבור קשר אחדות, זה שנהיים אחד. אחדות זה לא התקרבות. להתקרב אפשר להיות ליד השני. אבל ויחן כנגד ההר- כאיש אחד. לא אנשים קרובים, אוהבים אלא מאוחדים, חיבור.
אהבה זה שטוב לי לתת להתקרב, שיהודי מקיים ואהבת לרעך כמוך- המשמעות של זה שאנשים טובים וטוב להתקרב אליהם בשונה משנאה, שרוצה להתרחק מאנשים. אבל זה לא ההתאחדות והחיבור עצמו.
הביטוי של הרצון להתקרב לאחר ובכללות לטוב. לטוב של השני לטוב בעולם ואז מגיע מצד החסד הרצון לתת. ואז מגיע מידת הגבורה, זהירות ושמירה מהרע, לפעמים צריך לדעת להתרחק, שלא יפגעו בך וכו'. העומק של הזהירות – שלא יבלעו וימחקו את ה"אני" שלך. במקום המתקרב והפתוח אין לו גבולות. יש משהו שיכול להעמיד את עצמך בהתקרבות, ונותן אבל איבוד המקום של ה"אני שלך".
אחרי החסד והגבורה מגיע המקום האמיתי של הקשר – התפארת. תפארת יוצרת חיבור. יש לי את עצמי – גבורה. מתקרב אליך- חסד. אז התפארת- חיבור של חסד וגבורה יחד.
אדמו"ר הזקן אומרת בתניא- אגרת כ"ו שנקראת תפארת כי זה פאר שילוב של גוונים. הבסיס של התפארת זה לקחת את החסד והגבורה ואז קורה משהו חדש.
תפארת זה היכולת לצאת מעצמי ולמצא בזולת- משלים את עצמי. זה נקרא להתאחד. יש חיבור בין שניים, אף אחד לא נמחק. אבל תפארת זה אחד למרות שיש שניים. כל אחד מוצא בשני את עצמו ממש.
תפארת זה היכולת להזדהות וממילא להתחבר חיבור אמיתי עם השני. לכן אומר בתניא שהתפארת זה מידת הרחמים.
לרחם זה שאתה מרגיש את הסבל שבו כמו שהוא הסבל שלך. בחסד אני נותן לך, אבל שאתה בקושי, בבעיה, לא מעוניין בקרבה איתך ואולי אתרחק. יש נתינה אבל אין תחושה של המצוקה של השני. בגבורה בכלל לא רואה את המצוקה של השני. כי אני חייב להגן על עצמי.
תפארת, הרחמים זה היכולת להרגיש את המצוקה של השני, לכאוב איתו ובכללות להזדהות איתו – כשיש את זה ממילא נוצר אחדות אמיתית בין אחד לשני, זהו בעבודת ספירת העומר כהכנה לההתאחדות השלימה במתן תורה, גם באהבהת ישראל ובחיבור עם הקב"ה.
