"סעודת הבראה" לאבל בחול המועד - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

סדר בתחומי החיים

נושא: כללי

שם הרב המשיב: הרב אשר לעמיל כהן

שאלה

מה הדין בנוגע ל'סעודת הבראה' שיש לעשות ל'אבל', באם מת לו מת בחול המועד?

 

תשובה

מותר לעשות סעודת הבראה לאבל בחול המועד, אמנם יש נוהגים לשנות קצת, וליתן כיבוד קל, ולא ממש סעודה.

מקורות

ראה בשולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן תא סעיף ד: אין חולצין כתף במועד, ואין מברין בו אלא קרוביו של מת; אבל הקרובים, מברין. וה"ה לחנוכה ופורים וראש חדש. וכשמברין, אין מברין אלא על מטות זקופות, אבל ביום טוב, אפילו ביום טוב שני, אין קורעין ולא חולצין ולא מברין; ובחול המועד מברין הכל על החכם לתוך הרחוב, כדרך שמברין את הקרובים, שהכל כקרוביו.


שולחן ערוך אורח חיים הלכות חול המועד סימן תקמז סעיף ח: מברין בחול המועד, והוא שלא יברו ברחבה אלא קרוביו של מת; ולא יברו האבל בתוך ביתו אלא על מטות זקופות, לפי שאין כפיית המטה ברגל כלל.


ובשו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן קסח: בדבר המנות דמביאין אחדים להאבלים ט"ז תמוז תשי"ח. מע"כ ידידי הרב הגאון המפורסם ציס"ע מגזע תרשישים מוהר"ר שלום יחזקאל שרגא רובין האלבערשטאם שליט"א.


הנה בדבר מה שבמדינה זו יש שמביאין להאבלים בימי השבעה חבילות של מיני אוכלין ומשקין וכתר"ה כותב שיש לאסור מתרי טעמי א' מדין האיסור לשלח מנות לאבל אף כל י"ב חדש וכ"ש בימי השבעה וב' מצד שהוא מנהג העכו"ם. ודאי צדק כתר"ה שאין לעשות כן והאמת שלא ראיתי ולא שמעתי שת"ח ואנשי מעשה יעשו זה. אבל לענין דינא יש לדון בזה ונוטה יותר שאין בזה איסור.


דהנה במו"ק דף כ"ז מפורש שהיו מוליכין לבית האבל מתנות דמאכל ומשקה ובראשונה היו עשירים מוליכין בקלתות של כסף ושל זהב ועניים בסלי נצרים והתקינו שיהיו הכל מביאין בסלי נצרים. ואף שיש לומר שהוא רק ביום ראשון מחמת סעודת הבראה שאסור לאכול משלו ולכן אין זה בכלל מנות שאסור, אבל משמע שאף כשמותר לאכול משלו נמי היו מוליכין המתנות לסעודת הבראה. דהא זה ודאי שאיסור אכילה משלו ליכא בשבת, וכל ענין חיוב הבראה לרוב ראשונים ומה שהוא משל אחרים לכו"ע הוא רק בשביל איסור האכילה משלו, ומ"מ כתב הב"י /ביו"ד/ בס"ס שצ"ג והביאו גם הד"מ בסימן שע"ח אות ד' על מה שהביא מהנ"י פרק המוכר פירות דאין מברין בשבת בחזרו אחר בין השמשות דמדברים שבפרהסיא הוא, דאינו יודע טעם לדבריו שהרי עשויין בנ"א להביא מאכל למי שלא היה יכול להכין אף על פי שאינו אבל הלכך לא מינכר דהוא משום אבלות עיין שם. ואין לפרש דמחלקותם /דמחלוקתם/ הוא לענין איסור אכילה דלהנ"י מותר בשבת לאכול משל עצמו משום דאם יהיה אסור ויצטרך שיביאו אחרים הוא מדברים שבפרהסיא ולהב"י דסובר דכיון שגם לאינם אבלים מביאין כשלא היו יכולים להכין לא מינכר דהוא משום אבלות לכן אסור לאכול משלו אף שהוא שבת, חדא דלא מסתבר כלל שיאסרו לו לאכול בשבת שיש חיוב מדאורייתא לאכול, ועוד דהא כתב הב"י עוד טעם ותו דלא אסרו אלא לאבל עצמו שלא ינהוג בשבת דברים שהאבל חייב לנהוג בחול אבל לאחרים שלא יביאו אין שום טעם לאסור עיין שם והא תלוי זה בזה דאם אחרים מותרים הרי הוא יהיה אסור ויצטרך בשביל חיוב אכילה ואיסור תענית בשבת לבקש מאחרים שיביאו לו משום שאסור לאכול משלו ויהיה זה פרסום על איסור אבלות שנוהג בשבת לטעם זה שסובר שנחשב פרסום. אלא ודאי שגם להב"י ליכא עליו שום איסור לאכול משלו בשבת אך מ"מ רוצים להברותו בשבת לתנחומין שמצינו בכתובות דף ח' שגם בשני היו מברין בפנים חדשות לתנחומין או להסוברין שאיכא מצות הבראה בעצם אף כשמותר לאכול משלו ואף כשרוצה להתענות, שלהנ"י אסור בשבת משום שהוא מדברים שבפרהסיא מה שמביאין המנות דאוכלין וע"ז כתב הב"י בטעם ב' דרק לאבל אסור לעשות דברים שבפרהסיא ולא להאחרים. ובטעם א' כתב דלא מינכר שהוא משום אבלות כיון דלפעמים גם לאינם אבלים מביאין. וא"כ יקשה כיון שרשאי לאכול משלו נמצא שהוא רק הבאת מנות בעלמא שיש לאסור דלא גרע מכל י"ב חדש. ואין לומר דהוא משום דיביאו בשבת שמותר לשלח לאבל מנות בשבת, דהא רק במקום שנהגו לשאול בשלום האבלים בשבת מותר לשלח לו מנות אבל במקום שנהגו שלא לשאול בשלום האבלים בשבת אסור לשלוח לו מנות כמפורש ברמ"א /ביו"ד/ ס"ס שפ"ה והיה לו להב"י לומר דניחא הא דאוסר הנ"י במקום שנהגו שלא לשאול בשלום האבלים בשבת אבל במקום שנהגו לשאול אין לאסור. אלא ודאי שבכל מקום מתיר הב"י, אף שמותר לאכול משלו.


וגם משמע לע"ד שבחוה"מ נמי לא נאסר האבל מלאכול משלו, והבראה שהוזכר במועד בדף כ"ד הוא רק להיתר להסוברין שליכא חיוב כשמותר לאכול משלו ולהסוברין דאיכא מצות הבראה לתנחומין יהיה זה מצד מצות הבראה. דאם היה אסור אף בחוה"מ לאכול משלו הרי יהיה בחוה"מ עוד יותר חיוב להברותו שהרי אסור להתענות, ובכל מקום משמע שהחדוש הוא שמותר להברותו.


ויש גם ראיה גדולה לזה ממה שכתבו התוס' במו"ק דף כ' ד"ה שכבר בטעם רש"י שסובר דאין הבראה ברגל דהוא משום דמספקא ליה אי הבראה במועד או לאחר המועד עיין שם והספק הוא משום הירושלמי סוף מו"ק שהובא ברא"ש סי' נ"ט ובהגמי"י ר"פ י"א מאבל, ואם הוא מצד איסור לאכול משלו היה לן לאסור מספק, דרש"י הא סובר שאבלות מדאורייתא כדכתב הרא"ש בשמו בס"ס ג' ואיתא שם ברא"ש לשיטת רש"י שכל מה שילפינן מקראי דיחזקאל הוא מדאורייתא דגמ' גמירי לה ואסמכה אקרא, והאיסור לאכול משלו ביום ראשון הוא מקרא דיחזקאל כדאיתא במו"ק דף כ"ז. אלא ודאי צריך לומר לרש"י לפי' התוס' אליביה דבמועד ליכא איסור לאכול משלו כיון שאינו נוהג אבלות ברגל מצד חיוב ושמחת בחגך, שזה עושה חיוב אכילה שאבלות דהוא עשה דיחיד אינו דוחה אותה כדאיתא /במו"ק/ בדף י"ד וסובר שאף שיכול לאכול משל אחרים אין זה שמחה, ונמצא שהנידון הוא רק מהיתר הבראה לתנחומין שזה ודאי אף להסוברין שאיכא מצוה בהבראה אינו מדאורייתא שלכן כיון שיש ספק אם מותר במועד פסק רש"י לחומרא.


איברא דברע"ב פ"ג דמו"ק מ"ז כתב על ולא מברין אלא קרוביו של מת שאבל אסור לאכול משלו ורגילים להברותו ברחובה של עיר ובמועד אין מברין אלא קרוביו בתוך ביתו, משמע שגם הבראה דחוה"מ שאיירי במתני' מפרש שהוא בשביל האיסור לאכול משלו. וכן איתא בפירוש הרמב"ם שם שכתב ומברין הוא שעושים סעודה לאבלים לפי שהאבל אסור לאכול משלו ביום ראשון עיין שם. אבל הא להרמב"ם א"א לומר כלל שיהא אסור האבל במועד לאכול משלו, דהא הוא סובר דאף דברים שבצנעא אינו נוהג ברגל עיין בכ"מ פי' /פ"י/ מאבל ה"ג מש"כ בשם הרמב"ן וגם הוא מסיק כן דלרמב"ם גם דברים שבצנעא אינו נוהג, וא"כ אף אם נימא שמאחר שמביאין לפעמים מנות ממיני אוכלין גם לאינם אבלים הוי זה מדברים שבצנעא כסברת הב"י נמי היה מותר לאכול משלו להרמב"ם. ול"ד לחליצת כתף שחולצין הקרובים גם במועד, שהוא מדין הלוית המת שצריך שיהיה בכתף חלוץ ולא מדיני אבלות כמפורש ברמב"ם פ"ח מאבל ה"ג שאחר שנקבר אינו חייב לחלוץ. (ומשמע שאף קודם שנקבר אם אינו הולך להלוותו כגון שהוא בעיר אחרת או שנשאר בביתו ליכא דין חליצת כתף שהוא רק דין כשמלוה את המת כדכתב לעיל מזה והולך כך לפני המטה וכן מפורש בכ"מ שכתב על מה שכתב הרמב"ם ואחר שיקבר אביו ואמו אינו חייב לחלוץ שהכי מוכח מספ"ק דב"ק דתני זה חזקיהו מלך יהודה שיצאו לפניו ל"ו אלף חלוצי כתף משמע דחליצת כתף אינה אלא לצאת כך לפני המטה אלמא דאף קודם שנקבר ליכא דין חליצת כתף באינם יוצאים ללוותו). ולכן מוכרחין לפרש בכוונת פירוש הרמב"ם שמפרש זה על עצם הבראה המחוייבין שהוא בחול שהטעם הוא לפי שהאבל אסור לאכול משלו. ומה שמפרש זה על המשנה דאיירי במועד הוא לטעם שמזה נמשך גם דין הבראה לתנחומין ששייך גם במועד אף שליכא אבלות.


ונראה בכוונת טעמו שהרמב"ם סובר דטעם האיסור שלא יאכל האבל משלו ההוא /הוא/ כדי שיהיו האחרים מוכרחין להביא לו לאכול ולשתות וממילא ינחמוהו, ולכן שייך ענין הבראה אף כשמותר לאכול משלו כמו במועד. שאין לומר דבשביל הטעם הזה נאסר לאכול משלו גם במועד אף שליכא שאר דיני אבלות, דודאי עכ"פ הוא דין אבלות שסותר למצות הרגל שבשביל זה נדחה. ואין להשגיח על הטעם ובפרט שלא הוזכר הטעם בהקרא. אבל עכ"פ מצד הטעם דהוא בשביל תנחומין שייך שיעשו הבראה גם במועד לתנחומין.


וכעין זה הא צריך לפרש גם לטעם הרא"ש שהביא הב"י /יו"ד/ ס"ס שע"ח בשם ר' ירוחם כי האבל דואג ונאנח על מתו ואינו חושש לאכול כי רצונו למות הוא ג"כ על כן צוהו לאכול משל אחרים עיין שם, שלכאורה זהו טעם רק על מה שאחרים צריכים להביא לו לאכול אבל אינו טעם על מה שנאסר לאכול משלו כשרוצה לאכול וכשרוצין אחרים להאכילו משלו. אבל כוונתו הוא דלכן נאסר מלאכול משל עצמו כדי שיוכרחו אחרים לבא אצלו ולהביא לו מיני אוכל וממילא יראו להשגיח עליו שיאכל וכן להשפיע עליו בדברי תנחומין שיאכל. והוצרך לזה ליתן טעם למה שמסיק והפוחת לא יפחות מסעודה ראשונה, דמשמע מזה דמצוה להברותו יש גם על כל הימים, דהוא מכיון דיש לחוש שלא יאכל מרוב צערו אף שהחיוב הוא רק בסעודה ראשונה דיום מר הוא ביותר, מ"מ נמשך מזה שגם בכל שבעת הימים כיון שיש שמצטערין טובא יש מצוה להביא לו מה לאכול. וניחא מש"כ אחר זה וטעמא דמסבר הוא, היינו מה שיצא מזה ענין הבראה גם בימים האחרים אף שליכא חיוב. והרמב"ם מפרש כעין זה אבל מטעם חיוב תנחומין כדבארתי. וכיון שמוכרחין לפרש כן ברמב"ם יש לפרש כן גם ברע"ב.


עכ"פ איך שנימא בדעת הרע"ב אבל לרש"י והרמב"ם ודאי ליכא איסור אכילה משלו במועד אך מ"מ יש ענין הבראה לשלח לו מיני מאכל ומשקין גם במועד, וא"כ ודאי לא רק ביום ראשון אלא גם כל השבעה מדין תנחומין. וכדאיתא בב"י מר' ירוחם בשם הרא"ש והפוחת לא יפחות מסעודה ראשונה אבל מעלה ומצוה יש בכל השבעה ימים, וכן הוא במועד שאף שמותר לאכול משלו מברין להרמב"ם ורוב ראשונים ומביאין לו מתנות ממיני אוכלין ומשקין, וכן הרוצים להביא בכל הז' ימים ולא נאסר מצד האיסור דשלוח מנות לאבל כל י"ב חדש. ולא היה זה מצד המנהג בשביל עניי ישראל שלא יתביישו שאיתא שם /יו"ד סי' שע"ח/ בב"י מהר' ירוחם בשם הרא"ש, דזה הא כתב אחר שחידש הטעם דסעודה ראשונה שלכן רק הפוחת לא יפחות מסעודה ראשונה אבל יותר טוב להוסיף יותר כתב וע"כ נהגו כל ז' ימים מפני עניי ישראל עיין שם, הרי מפורש שהנהיגו זה אחרי שמדינא רשאין ואדרבה הוא טוב לפי הטעם שכתב להוסיף יותר. וא"כ הוא כמפורש שליכא איסור שלוח מנות לאבל בזה.


והטעם פשוט דימים אלו שחייבין לנחמו הוי הבאת המנות מענין התנחומין ולא ענין שאילת שלום ושמחה, והנ"י אדרבה הא אסר הבאת מנות אלו בשבת מצד שהוא מדברי אבלות שבפרהסיא, משום דהבאת מנות אלו מראין סימני אבלות היפוך ענין שלום ושמחה והתיר הב"י משום דעכ"פ לא מינכר כ"כ ומשום דלאחרים אין לאסור. ול"ד להבאת מנות אחר השבעה בכל שנת האבל שאסור דמנות דאח"כ אינם כבר ענין תנחומין אלא ענין שאילת שלום. עיין בפרש"י על החומש פ' וישלח על הקרא דקח נא את ברכתי שמפרש ברכתי מנחתי, וביאר הטעם שקרא ברכתי למתנתו, משום שמנחה זו הבאה על ראיית פנים ולפרקים אינה באה אלא לשאילת שלום וקרוי ברכה עיין שם, לכן הוא אסור מאיסור שאילת שלום אבל בתוך השבעה הוא אדרבה ענין אבלות שהוא לתנחומין ואין בזה ענין שאילת שלום, ולכן אין לאסור מצד זה אף שכבר הרבה מאות שנים שלא נהגו בזה.


ואין חלוק לפ"ז בין מיני מאכל פשוטים למיני פירות וממתקים כדאיתא שם בטור וש"ע /יו"ד סי' שע"ח/ סעי' ט' שהיו מקומות שהיו מברין בבשר ויין ומיני מטעמים. ובהגמי"י הובא בב"י סובר דלא סגי בלא בשר ויין. וברש"י שבת דף קל"ו הובא בב"ח פי' צוורוניתא מטעמים שמאכילין את האבל הרי מפורש שהיו מאכילין גם מיני מטעמים. ול"ד להא שאסור לשלח לאבל בפורים לקיים מצות שלוח מנות שמנות דמקיימין מצות פורים הם מנות של שמחה שזה ודאי אסור אף בתוך שבעה מכ"ש. אבל לשלח מנות בעלמא לאבל בתוך ז' שהוא ענין תנחומין אין זה שאילת שלום.


ומצד איסור מנהגי נכרים, הא כיון שאין בזה ענין פריצות וגם לא שייכות לחוקי אמונתם וגם אינו חק בעלמא בלא טעם, דודאי הנהיגו זה ג"כ לתנחומין ולהראות רעות וידידות ביום צרתו, הרי להרמ"א יו"ד סי' קע"ח אין בזה משום איסור חוקות העכו"ם. ואף להגר"א סוף סק"ז שמשמע שאוסר אף שאיכא טעם למנהגם, הא כתב דדוקא ללמוד מהם לעשות כן אסור אבל כל דבר שהיינו עושין זולתם מותר אף דלא כתיב באורייתא. ולכן אף אם נימא דכיון שעברו כמה מאות שנים שלא נהגנו בזה לא מהני מה שהיה מכבר מנהג זה בישראל אחרי שכבר נפסק מנהג ההוא ונמצא שעתה עושה משום שכן נוהגין הנכרים שאסור להגר"א, מ"מ הא לא ברור שעושין משום שכן נוהגין הנכרים אלא שעושין מסברת עצמן בכאן כמו שהתחילו הנכרים לעשות כן בכאן דג"כ כמדומני שרק בכאן התחילו זה מצד העשירות וא"כ אין עשיתו מצד שלמד מהנכרים שאף להגר"א מותר בכה"ג ונמצא שלהגר"א הוא רק ספק שמא יש לאסור באם עשיתו הוא רק משום שלמד מהנכרים. ולכן כיון שלהרמ"א ודאי ליכא איסור ולהגר"א הוא רק ספק אין לאסור בעצם.


אבל למעשה ודאי אין לעשות דבר שפסקו הדורות שלפנינו מלעשות שאפשר היה להם טעם בזה שאולי שייך גם לנו אף שלא ידוע לנו. אבל לשלח בחזרה אין צריך מאחר שלא ידוע לנו טעם לאסור ואין בזה משום מסייע ידי עוברי עברה כיון שלא ברור לנו.




דילוג לתוכן