נשיאת כפיים

כתב בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן, אורח חיים (סימן קכח סעיף א): מצות עשה מן התורה שיברכו הכהנים את ישראל בכל יום בנשיאת כפים, שנאמר כה תברכו וגו', ולהלן הוא אומר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם.

ובסעיף ג: כל כהן שאין בו אחד מהדברים המעכבין שיתבאר, אם לא עלה לדוכן, אף על פי שביטל מצות עשה אחת, ה"ז כעובר בג' עשה, כה תברכו, אמור להם, ושמו את שמי, והוא שיהיה בבית הכנסת כשקרא הש"ץ כהנים, או אם אחד משאר העם אמר לו לעלות או ליטול ידיו, שנאמר אמור להם, ומתרגמינן כד תימר להון, ואם לאו אינו מחוייב כלל לישא כפיו – אלא אם רוצה.

והוא שעקר רגליו בעבודה לעלות לדוכן, אבל אם לא עקר רגליו בעבודה שוב אינו עולה אפילו היה בבית הכנסת כשקראו כהנים, ואפילו אמרו לו לעלות כמו שיתבאר, ומכל מקום אם אמרו לו קודם העבודה, חייב הוא לעקור רגליו בעבודה שלא יעבור על ג' עשה.

(ואף אם לא אמרו לו קודם העבודה אלא שיודע שיקרא הש"ץ כהנים, צריך הוא לעקור רגליו בעבודה, שלא יגרום שיבוטל מצות עשה של תורה, שהרי ברכת עבודה וכל התפלה היא מדברי סופרים, ונשיאת כפים היא מן התורה, אלא שיש כח ביד החכמים לעקור דבר תורה בשב ואל תעשה, והם מנעוהו מנשיאת כפים כל שלא עקר רגליו בברכת עבודה אף על פי שקוראים אותו ואומרים לעלות, א"כ לכתחלה אין לגרום לעקור דבר תורה, לפיכך כל כהן שהוא חלוש ואינו רוצה לישא כפיו, לא די לו שלא יעקור רגליו בעבודה, אלא צריך הוא שלא יהיה בבית הכנסת כשקורא הש"ץ כהנים).

ובסעיף ה: כהנים שאינם רוצים לעלות לדוכן ויוצאים מבית הכנסת, א"צ לשהות חוץ לבית הכנסת אלא בשעה שהש"ץ קורא כהנים, ואח"כ רשאים ליכנס, שאף שהם בבית הכנסת כששאר הכהנים נושאים כפיהם והם אינם נושאים כפיהם, אין בכך כלום, כיון שאי אפשר להם לעלות, וכשקראו כהנים לא היו בבית הכנסת ולא קראו להם כלל.

ומכל מקום הכהנים נהגו סלסול, שלא ליכנס עד שיגמרו השאר ברכת כהנים, כדי שלא יאמרו עליהם שהם פגומים – דהיינו בני גרושה או חלוצה אם יהיו בבית הכנסת כשאחיהם הכהנים נושאים כפיהם והם אינם נושאים עמהם. ומטעם זה יוצאים מבית הכנסת קודם רצה, שלא יאמרו עליהם שהם פגומים כשיראו את אחיהם הכהנים שעוקרים רגליהם לעלות לדוכן והם אינם עוקרים.