נחיתות יתר

יחסו של האדם כלפי הזולת, מגיע במידה מרובה מיחסו של האדם כלפי עצמו. איך שהאדם מגדיר את עצמו בתוך תוכו, הערך שהוא נותן לעצמו, הוא בסוף המדד והמוביל ליחסו של האדם כלפי הזולת.

במאמרי המשך תער"ב, מבואר באריכות רוממות הספירות, וההבדל בין עולם התוהו ועולם התיקון. שכידוע בעולם התוהו היתה שבירה, שהספירות לא יכלו להכיל זה את הזה, ומחמת ריבוי האורות ומיעוט הכלים, נשברו הכלים ונפלו הניצוצות.

לאחרי עולם התוהו, הגיע עולם התיקון, שהוא מבטא את המציאות המתוקנת, שבה האורות הם במידה והכלים הם מרובים, כך שאין שבירה ופירוד אלא מציאות מתוקנות.

בתוך הסבר הדברים, מבאר אדמו"ר הרש"ב נ"ע באריכות את הסיבה שגרמה לשבירת הספירות בעולם התוהו, ותוך כדי ביאור מביא משל מיוחד על רוממות אמיתית ורוממות חיצונית.

אלא, מבאר הרבי שתלוי באיזה רוממות מדברים. יש רוממות אמיתית, ויש רוממות מדומה. ומביא לכך משל, מרוממות של מלך ומרוממות של שר. ובלשונו שם (מאמר ליל א' דחה"ש תרד"ע):

"ההפרש בין רוממות המלך לרוממות השר, דרוממות המלך הוא מפני שיש בו ענין הרוממות בעצם שגם קודם שנעשה למלך ה"ה מלך בעצם שיש בו ענין הרוממות בעצם כו', וה"ה מרומם ומנושא בעצם מהותו שמובדל בערך מן העם כו', וכמו משכמו ולמעלה גבוה מכל העם כו' וכמ"ש במ"א, וכאשר נעשה מלך ה"ז בחי' התפשטות והתגלות הרוממות להיות משתרר ומושל על עם ומדינה בהתפשטות והתנשאות גדולה כו', אבל כ"ז הוא התפשטות מרוממות עצמותו כו', דכאשר נעשה מלך מתגלה בו בחי' הרוממו' שבעצמו ומזה בא התפשטות הרוממות כו'"

שהמלך הוא מרוממם מצד עצמו ומצד עצם מציאותו. הוא לא צריך את העם כדי להיות מרומם, אלא מצד עצמותו "משכמו ולמעלה גבוה מכל העם" ללא כל קשר לתגובת העם כלפיו. כח המלוכה והרוממות טבוע בו בעצם מהותו, עוד קודם שנעשה למלך, וממילא הוא לא תלוי כלל בעם.

אמנם, מתי שהוא נעשה מלך בפועל, אזי ישנה "התפשטות הרוממות" – שאותה רוממות עצמית מתרחבת ונמשכת גם כלפי העם, אך לא שהיא משנה אצלו משהו.

ומאחר שהרוממות מגיעה כהמשך לרוממות העצמית שבו, אזי כפי רמת הרוממות שקיימת בו מצד עצמו, כך תהיה רמת הרוממות שלו במלוכה על העם.

שגם ברוממות עצמה ישנם דרגות, יש מי שראוי למלוך על עיר קטנה, ויש מי שראוי למלך על מדינה שלימה, וכל זה תלוי בתכונות נפשו. וככל שהוא יהיה יותר מרוממם מצד עצמותו, אזי כהונתו תהיה בצורה רחבה ועמוקה יותר.

אך ישנה סוג אחר של רוממות, שהיא "רוממות השר" שאין בו באמת רוממות מצד עצמו, אלא כל רוממותו היא מצד שהכתירו אותו או מינו אותו לתפקיד מסויים.

וכפי שממשיך שם "משא"כ רוממות השר הוא שאין בו בחי' הרוממות בעצם ואינו מרומם ומנושא בעצם מהותו כו', רק שעשו אותו לשר היינו שהגביהו ורוממו אותו להיות שר ומושל כו', וכמו גדל המלך את המן כו' שזהו רק מה שגדלוהו ורוממוהו אעפ"י שלא הי' גדול בעצם אדרבה הי' הפחות שבהז' שרים כו',"

ומי שמרוממם רק מצד הזולת, אזי אין הוא מוגבל בהתפשטות המלוכה, כי יכול הוא להיות מוכתר על תפקיד שכלל לא מתאים לו – "ובזה יכול להיות הרוממות בהתנשאות יתירה מאחר שאינו לפי העצם כלל רק שמגדלים ומנשאים ואח"כ מנשא א"ע כו', ע"כ יכול להיות בזה הגדלה יתירה כו'"

ומאחר שרוממותו היא מזויפת, הרי בסוף היא נגמרת ונופלת. ומביא בהמשך את הדוגמא מהמן הרשע, שהרוממות שלו הייתה רק מצד שגידלו המלך. ולבסוף, שהתגלה קלונו, הרי נפל בנפילה עצומה, עד מוות.

ומי שהוא מרוממם בצורה מזויפת, אזי הזולת מנגד לו ביותר. כל הרוממות שלו היא רק מצד זה שהוא מתנשא על הזולת, ולכן כל אחד שנמצא בעצם הוא סותר למציאותו.

וכדי להוכיח את רוממותו, הוא צריך לבטל את כולם, להשפיל את כולם, ולדאוג שרק  הוא יהיה נוכח בשטח.

אך מי שהוא מרומם ברוממות עצמית, אזי הזולת לא יכול לגרוע או להפחית בו מאומה. שום דבר לא יכול לשנות את המציאות האמיתית שלו.  ובלשונו של הרבי "דהיינו מה שהזולת הוא אינו מגרע ומפחית מאומה, מפני שהרוממות שלו אינו משום ענין המציאות והישות כ"א מפני שהוא מרומם בעצם, ע"כ אין מציאות הזולת נוגע כלל ואינו מגרע ומפחית מאומה גם בהתפשטות הרוממות כו'".

ובהסתכלות של האדם כלפי עצמו, צריך הוא לבחון אם הוא אוחז ברוממות מדומה או אמיתית. כי מי שהוא אוחז בעצמו שהוא לא שווה כלום, ובאמת אין לו ערך עצמי, אזי כל אדם פוגע בו, וכולם משנים לו את מציאותו. מה שאומרים לו מאוד משנה לו, וקובע את מעמדו.

אך מי שהוא יודע, שבאמת ובפנימיותו הוא "מלך בעצם", ערכו העצמי לא יכול להשתנות בשום דבר בעולם. אין לאף אחד אחיזה במציאות העצמית שלו, שהיא ערך עצמי בלתי מותנה.

ומתוך הנחה כזאת, אזי שום עניין, דבר, אדם, או ייצור בעולם הזה יכול לפגוע בו.

הוא טוב בעצם.

כדאי ללמוד את המאמר הזה, קודמיו ושלאחריו בעיון רב (נמצאים בביאור נרחב בשיעורים בהמשך תער"ב כרך ז) ולראות אור.