כדי לענות על שאלתך, נקדים בקצרה מהH מהותה של עניין הנבואה, כפי שמובא אצל רבותינו הראשונים ועוד.

ברמב"ם, מצינו שהוא מונה את עניין הנבואה כאחד מיסודי הדת, וכמו שהוא כותב "מיסודי הדת לידע שהא-ל מנבא את בני האדם".

הרמב"ם מפרט את התנאים של חלות הנבואה, על מי היא חלה, והאם הוא יודע ומכיר בעניין הנבואה. וכמו שכותב בהלכות יסודי התורה – שהנבואה חלה על מי שהוא חכם גדול בחכמה, גבור במדותיו, ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם, אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד, והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד.

זאת אומרת, שמתנאי הנבואה הוא, שהנביא יהיה אדם חכם גדול, גבור במידות שלו – הוא מתגבר תמיד על היצר שלו, והיצר לעומת זאת לא מצליח להפיל אותו בשום אופן.

ולמרות שלנו, כאנשים פשוטי ערך, קשה להבין ולצייר מציאות כזאת, אבל ברור ומובן שזה דבר נעלה עד מאוד. בהמשך ההלכה מפרט הרמב"ם ומבאר את העניין, ויש לעיין שם באריכות.

וכדי לדעת ולהבין מתי הנבואה חלה ומתי לא, צריכים לדעת בראש ובראשונה, כיצד אנחנו יכולים לזהות עניין של נבואה. כיצד אנו יכולים לדעת אם זה שעומד מולנו ואומר דברי עתידות, הוא נביא ה' או חס ושלום אחר.

וגם לזה מביא הרמב"ם כמה אופנים:

אופן ראשון, הוא אדם כזה שאנחנו כבר יודעים בו מתחילתו שהוא ראוי להיות נביא, לפי המעשים וחכמתו. שרואים אנו בו כאדם שהתגדל והתקדש בדרכי הנבואה, והיה מהלך בה. ובנוסף לזה, צריך הוא לומר דבר שעתיד להיות, ויאמנו דבריו. זאת אומרת, שהוא יגיד לנו דבר שהולך להיות בעתיד, ואנו נראה שכן מתקיימים הדברים בפועל ממש.

[אופן נוסף – הוא נביא שהעיד לו נביא אחר שהוא נביא, שאז ברור לנו שהוא נביא אמת, וזה השני אינו צריך חקירה].

וברגע שישנם כל התנאים המפורטים לעיל [ואלו שלא פורטו, אלא מובאים בהלכה הנ"ל] הרי חלה עלינו החובה להאמין "אליו תשמעון".

ולאחרי הבירור בקצרה של מהות הנבואה, יש לנו להיכנס לנידון שאלתך – האם קיימת מציאות של נבואה בזמן הזה – זמן הגלות.

ולפני שנכנס לענין, יש להבהיר, שכבר בעניין זה נכתבו קונטרסים וביאורים רבים, ורבים הם ואי אפשר לפרטם, אך כאן אנו ניגע בנקודות העיקריות, לפי מיטב ידיעתנו.

בגמרא (סוטה מח, ב) נאמר כך:  "משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל". בצורה פשוטה כששקוראים את דברי הגמרא, משמע למעיין שכוונת הגמ' היא שאכן נסתלקה רוח הקודש והנבואה, ואין היא קיימת עוד בישראל.

אך בעיון בדברי הפוסקים ובמפרשי הגמ', רואים שאין הדברים כפי שהם נראים בצורה השטחית והראשונה, אלא יש לעיין ולהבין את הדברים לאשורם.

מכיוון שהרמב"ם מביא בספרו – ספר הלכה – את התנאים לגילוי הנבואה לישראל, ולא מביא את התנאי שיבנה בית המקדש או משהו בסגנון הזה – מובן וברור מזה שההלכה בנוגע לגילוי הנבואה לישראל היא עניין שנוגע לדורות, ואין היא עניין ששייך רק לעבר.

אלא, מוכרחים לבאר את דברי הגמ', שהכוונה ב"נסתלקה" אינה ש"בטלה" או "פסקה", אלא שהיא לא מצויה כמו שהיתה מצויה קודם לכן.

כי בזמן הקודם לכך, הייתה הנבואה מצוייה אצל אנשים רבים, ואילו כיום אין היא מצוייה אצל אנשים רבים אלא רק אצל יחידי סגולה.

עניין נוסף שצריכים לשים לב אליו, הוא מה שכותב הרמב"ם באגרת תימן – שכתב ליהודי תימן כדי לעורר אותם ולחזק אותם בכמה וכמה ענינים – שם הוא עורך חישוב, על מה שאמר בלעם "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל", שאותו מספר השנים שהיו מבריאת העולם עד נבואת בלעם, אותם שנין – "כעת" – יעברו ותחזור הנבואה לישראל.

השנה שמציין הרמב"ם היא שנת ד'תתקע"ו (לפני כ-800 שנה) - תחזור הנבואה לישראל.

וכך הם דברי הרמב"ם באגרת זו: "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל", יש בו סוד, שמן העת ההיא יש לחשב כמנין שיש מששת ימי בראשית ועד אותה העת, ותחזור הנבואה לישראל. ואז יאמרו להם הנביאים "מה פעל א-ל". ונבואה זו נאמרה בשנת הארבעים לצאתם מארץ מצרים, ותמצא התחלת החשבון עד אותה העת אלפים ותפ"ח שנה, שהסימן "בתפ"ח גאולים". ולפי ההיקש הזה והפירוש הזה תחזור הנבואה לישראל בשנת ארבעת אלפים תתקע"ו ליצירה. ואין ספק שחזרת הנבואה היא הקדמת המשיח, שנאמר יואל ג' א' "ונבאו בניכם ובנותיכם" וגו'".

וכפי שאנו מוצאים, שבתקופה זו אכן התגלו כמה וכמה אנשים עם רוח הקודש, עד לגילויה של חכמת הקבלה, האריז"ל, הרמ"ק וחכמים נוספים.

ומכאן ולהבא התרחבה הנבואה ביותר וביותר אצל נשיאי החסידות, החל מהבעל שם טוב הקדוש, שמסופר עליו על מופתים עצומים שעשה ברוח קודשו, וכן להמשך הנשיאים הלאה.

ומכל זה יוצא לנו ברור, שאכן שייכת הנבואה גם בזמן הזה, זמן הגלות. ויתר על כן, שישנה התגלות הנבואה, בגלל שאנו נמצאים בזמן הסמוך ביותר לביאת משיח צדקנו – יבוא ויגאלנו תיכף ומייד ממש.