fbpx

נושא: חסידות

משמעות החרבת עולם התוהו

תאריך העלאה: 14.12.2020 – 18:14

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

ב"ה. כיצד ניתן להסביר את מה שמוסבר בספרי הקבלה, שלפני העולם שלנו היה את עולם התוהו והקב"ה החריב אותו – ואני לא מבין כיצד אפשר להבין מה הפירוש בזה, איך יכול להיות שקרתה לריבונו של עולם איזה פשלה בתהליך, היו לו ח"ו איזה דברים שלא באו בתודעה של תיקון? ואם זה דברים שלא מובנים לנו בשכל שלנו, למה מספרים לנו על זה, כדי לעורר לנו תהיות?

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
כמובן שלקב"ה אין שום פשלה, וכל פרט ופרט הוא חלק מתהליך אלוקי מתוכנן, שיש לו משמעות רבה.
כל דבר שמובא בתורה, הוא הוראה לכל יהודי ויהודי בעבודת ה'. וכמו שמביא הרבי כמה וכמה פעמים ש"תורה מלשון הוראה" – כי היא צריכה ללמד כל אחד ואחד מאיתנו את הוראה במעשה בפועל, וכן הוא בנידון דידן.

ובתחילה, אקדים את דברי המדרש שהנך מזכיר בשאלתך, ואביא את דברי המקובלים על כך, ומתוך כך נוכל לראות מהי ההוראה המעשית לכל אחד ואחד מאיתנו מדבר זה.

המדרש כותב כי לפני בריאת העולם הגשמי שלנו, היה הקדוש ברוך הוא "בורא עולמות ומחריבן". המקובלים נחלקו בהבנת המדרש: היו שסברו כי העולם שקדם לעולמנו היה עולם גשמי, ולאחר שהוא נחרב נברא העולם שלנו, שהוא העולם הגשמי השני. לעומתם האר"י הכריע, וכך נקבע גם בתורת החסידות, כי העולם שלנו הוא העולם הגשמי הראשון שנברא, וכוונת המדרש היא לעולם רוחני שנחרב – המכונה בקבלה עולם התוהו (מלשון 'תוהו ובוהו').
עולם התוהו הוא עולם רוחני נעלה, ששורות בו עוצמות גדולות מאוד של אור (התגלות אלוקית). מסיבות שונות, עולם זה משולל יכולת להכיל אותן עוצמות, ולכן הוא נשבר ומתמוטט, והניצוצות הנוצרים בעת ההתמוטטות הזאת, מתפזרים בכל המרחב.
[לאחר שבירת עולם התוהו, הבורא מברר (בורר) חלק מהניצוצות ובונה מהם עולם רוחני מסודר והרמוני, הנקרא בשם עולם התיקון. משאר הניצוצות נבראים עולמות רוחניים נמוכים יותר, שבהם הניצוצות לא התבררו בשלמות, ולכן יש בהם עירוב של טוב ורע, עד העולם הנמוך ביותר, שהוא עולמנו – עולם העשייה הגשמי.]
חשוב להדגיש כי שבירת עולם התוהו אינה 'טעות' או 'תקלה', חלילה, אלא חלק מהסדר האלוקי המתוכנן – בניית העולם המתוקן משברים ומניצוצות של עולם התוהו.
לכל אחד משני העולמות האלה – תוהו ותיקון – ישנן תכונות שמאפיינות אותו, והן מניעות את התהליכים המתחוללים בו.
באופן כללי, עולם התוהו מתאפיין בריבוי עוצמות ואורות מחד גיסא ובהיעדר כלים שיכילו אותם מאידך גיסא. מאפיינים אלו יוצרים שבירה ופיזור.

ובהסתכלות פנימית של כל אחד ואחד כלפי עצמו, הוא צריך לדעת שתוהו ותיקון בתוך האדם הם שני אופני תודעה, חשיבה והרגשה, דרכים שונות לפירוש המציאות, מקומות פנימיים שונים, שמהם האדם רואה את המציאות. תודעה שאינה מתוקנת, שמביאה את האדם לפעול ממקום לא נכון, מכונה תודעה של תוהו. תודעה נכונה של האדם, שגורמת לו לפעול מתוך תפיסה נכונה של עצמו ושל המציאות ומביאה לידי מימוש עצמי ולהצלחה, מכונה תודעה של תיקון.
יעד שהוצב מתוך מקום של תוהו, השגתו מועדת להישבר ולהיכשל, ואילו יעד שהוצב מתוך מקום של תיקון יהיה יציב וימומש.
הדרישה העיקרית מהאדם היא לנוע במסע החיים ולהתקדם בו. כדי שההתקדמות תהיה נכונה ויציבה ולא תידון מראש לכישלון, עלינו לבחור לפעול מתוך המקום המתוקן בתוכנו, ולא מתוך מקום התוהו.

כפי שבעולמות הרוחניים הסדר האלוקי הוא שהחושך קדם לאור והתוהו קדם לתיקון, כך גם באדם: המציאות התודעתית הראשונית של האדם היא מציאות של חושך ותוהו, חוסר סדר שמועד לשבירה. רק אחר כך, בתהליך התפתחותי ובעקבות עבודה עצמית, מתגלה הממד המתוקן והשלם.
משמעות הכלל הזה היא שטבעי שהאדם יחווה בחיים שלו מצב של תוהו, ורק בתהליך של עבודה, יגיע לתודעה מתוקנת. הממד של תוהו באדם הוא הממד שמורגש אצלנו בצורה טבעית וזורמת, ואיתו אנחנו מזדהים באופן בסיסי וראשוני. כפי שנאמר: "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו". וחכמים מפרשים: "מתי הוא נעוריו? משעה שננער מבטן אמו". פירוש הדבר שכבר ברגע לידתו, מופיעה אצל האדם התודעה התוהית. לעומת זאת, הממד המתוקן אינו גלוי בדרך כלל בתודעה של האדם, ועליו לעבוד ולהתייגע על מנת לחשוף אותו.
במהלך החיים, האדם עובר תהליך טבעי של התפתחות – הוא נולד תינוק, ולאט-לאט הוא גדל ומתבגר. בד בבד עם הגדילה וההתבגרות, גם התודעה מתפתחת. התבגרות התודעה והתפתחותה מאפשרות לאדם לצאת מה'ראש' הראשוני של תוהו, הראש הילדותי (כמו ילד שלא שוקל אובייקטיבית דברים, הוא רגשי יותר וכו', והתנהגות זו אכן מתאימה לגילו) ולפתח בתוכו תודעה בוגרת, מאוזנת ומתוקנת.
ייתכן שאדם יהיה בוגר מבחינת גילו הכרונולוגי אך ירגיש את המציאות ויגיב אליה בדרך המתאימה לתפיסה ילדותית של תוהו. אדם כזה יתקשה מאוד לממש את עצמו ולהצליח. ואף אם נראה אותו מצליח, ההצלחה תהיה זמנית בלבד ומועדת לכישלון.
להיות ילד קטן בגיל הילדות זה טבעי, אבל בתהליך גדילה נורמטיבי, האדם אינו יכול להישאר ילד קטן לנצח; הוא נדרש לגדול ולהתפתח. כך גם מבחינה תודעתית: בתחומים רבים האדם צריך לעבור מתפיסה של תוהו לתפיסה מתוקנת של עצמו ושל המציאות.
כאשר מבינים שתוהו הוא מקום בסיסי וטבעי וחלק בלתי נפרד מתהליך הבנייה וההתפתחות של האדם, לא נבהלים ממנו וגם לא מתעלמים ממנו, אלא רואים בו סַמָּן למקום שבו יש לפעול ולעבוד. עיקר הלימוד שהאדם נדרש אליו, כולל לקיחת הוויה תוהית שהיא טבעית ופשוטה, והעברתה למקום מתוקן בפנימיות, שָׁם האדם מתקרב לעצמו.
החוכמה האמיתית היא לזהות בזמן את המקום התוהי, לראות בעין השכל לאן הוא מוביל ולהבין שהתוהו עשוי להוביל למקום אחד בלבד – לכישלון ולחוסר הצלחה. לפני שמגיעים, חלילה, לכישלון – צריך לחשוף את הממד המתוקן שבתוכנו, להתקרב אל עצמנו ולעשות מהלך שיוביל, בעזרת ה', להצלחה ולמימוש.

מקורות

בראשית רבה, פרשה ג פיסקה ט.

מובא בתורה אור, פרשת "ויחי" (נא, ד).

רבי יצחק לוריא (ה'רצ"ד- ה'של"ב).

ראה ליקוטי שיחות כרך ל, הוספות לפרשת "בראשית", עמ' 266.

בתורת הקבלה והחסידות מוסבר בהרחבה כי בתהליך בריאת העולמות והתהוותם נאצל קודם כל עולם רוחני עליון, הנקרא בשם עולם התוהו, והוא נשבר, ורק אחריו נאצל עולם הנקרא בשם עולם התיקון. סדר זה של שבירה ותיקון רמוז גם בפסוקי התורה המתארים את בריאת העולם. התורה מספרת על מצב של תוהו שקדם לבריאת העולם, כלשון הפסוק "והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום", "תוהו" מבטא חוסר סדר. רק אחר כך מגיע האור – "ויאמר אלוקים יהי אור".

תהליך זה אינו קשור בזמן ואינו נחלת העבר בלבד, ולפיכך השימוש כאן בלשון הווה.

עולם זה נקרא בתורת החסידות והקבלה גם 'עולם האצילות'.

בתורת הקבלה והחסידות הם נקראים 'עולם הבריאה', 'עולם היצירה' ו'עולם העשייה הרוחני'.

כמבואר בחסידות על לשון חכמים ביחס לעניין אחר – "בונה על מנת לסתור" – שכל בניית עולם התוהו הייתה מלכתחילה כדי להביא לסתירתו ושבירתו. וכן "סותר על מנת לבנות" פירושו, שכל סתירת עולם התוהו היא בעבור בניית עולם התיקון משבריו (ראה לדוגמה "ספר המאמרים" תקס"ג חלק ב, עמ' תשכח, ועוד).

בראשית ח', כא.

בראשית רבה, פרשה לד, י.


דילוג לתוכן