נושא:

מקצתו או כולו

לפני כמה ימים היה אצלנו מקרה שאחד מהאחים ערבב בטעות מעט חמאה רותחת בכף בשרית גדולה שהשתמשו בה ביממה האחרונה לבשר חם. הוא לא ידע מה הדין של הכף ולכן הניח אותה בצד. לאחר מכן יצא שאחד מהאחים האחרים חיפש כף בשרית לערבב בה את העוף ולקח לצורך כך את אותה הכף המונחת בצד, כי לא הבין שהיא בעייתית. הבנתי שצריך לשער בשישים, והשאלה שלי האם צריך לשער 60 בעוף כנגד כל מה שנתחב מהכף בתוך העוף, או שדי לשער 60 כנגד מעט החמאה שטעמה בלוע בכף?

משערים כנגד כל חלק הכף שנתחב:

אם תחבו כף של איסור לתוך תבשיל של היתר – צריך לשער כנגד כל חלק הכף שנתחב לתוך התבשיל, כיון שאין אנו יודעים כמה טעם של איסור בלוע בכף, ומחמת הספק מחמירים לשער כנגד כל מה שנתחב לתוך התבשיל. על דרך זה גם באיסור בשר בחלב, שאם תחבו כף חלבית בת יומה לתוך תבשיל בשרי – צריך שיהיה בתבשיל 60 כנגד כל חלק הכף שנתחב לתוכו, שהרי אין אנו יודעים כמה טעם חלב בלוע בכף זו.

אם ידוע כמה בלוע בכף משערים רק כנגד הבלוע:

אמנם אם אנו יודעים שבכף החלבית הנ"ל בלוע רק מעט חלב, כגון שאדם לקח כף שהיא נייטרלית מבחינת בשר וחלב, והיינו כף חדשה שעדיין לא השתמשו בה או כף פרווה או כף שהטעם שבה כבר פגום (כף בשרית שלא ערבבו בה בשר ביממה האחרונה או כף חלבית שלא ערבבו בה חלב ביממה האחרונה), וערבב באותה כף כמות קטנה של חלב, כגון כזית חלב, ואחר כך ערבב באותה כף סיר של בשר – אין צורך לשער כנגד כל חלק הכף שנתחב לתוך הבשר, שהרי בכף זו בלוע לכל היותר טעם של כזית חלב, ולכן משערים בבשר ששים כנגד כזית חלב שהוא המקסימום שבלוע בכף ודי בכך. דין זה מבואר ברשב"א ומוסכם על כל הראשונים.

האם אומרים חנ"ן בבלוע באיסור בשר בחלב

אם ידוע כמה בלוע בכף אך היא היתה בשרית בת יומה:

אם המקרה הנ"ל אירע בכף בשרית בת יומה, והיינו שאדם לקח כף שערבבו בה היום בשר, ובטעות ערבב בה כזית חלב, ואחר כך תחב אותה שוב לסיר של בשר – מצד אחד ניתן לטעון דכיון שבאיסור בשר בחלב אומרים חנ"נ (לדברי הכל) הרי  בשעה שערבב בכף זו כזית חלב נעשה כל הבלוע בכף כחתיכת נבילה (מחמת המפגש בין טעם הבשר שהיה בכף לטעם החלב), ולאחר מכן כשתחב כף זו שוב לסיר של בשר – צריך לשער כנגד כל חלק הכף שנתחב לתוך הבשר, שהרי אין אנו יודעים כמה טעם של נבילה (איסור בשר בחלב) יוצא מן הכף הזו. אך מצד שני ניתן לטעון שרק בחתיכה ממשית של מאכל שייך לומר שכל החתיכה נהפכת לנבילה, אבל בטעם בלוע לא מסתבר לומר שמפגש הטעמים של הבשר והחלב (ללא ממשות של בשר וחלב) ייצור איסור בשר בחלב שיהיה בלוע בכף.

לשיטת הרשב"א אומרים חנ"נ בבלוע באיסור בשר בחלב:

הרשב"א כתב כאפשרות הראשונה הנ"ל, שכל הבלוע בכף נעשה נבילה, וממילא צריך לשער בתבשיל של הבשר 60 כנגד כל חלק הכף שנתחב לתוכו.

לשיטת הרמב"ן אין אומרים חנ"נ בבלוע בבשר בחלב:

הרמב"ן כתב כאפשרות השניה שמסתבר שאין אומרים בבלוע חתיכה עצמה נעשית נבלה, וממילא מספיק לשער בבשר כנגד הכזית חלב.

פסיקת האחרונים

השו"ע והרמ"א החמירו כרשב"א:

זה לשון השו"ע: "אם ידוע כמה הוא האיסור, כגון כף חדשה או שאינה בת יומה שניער (ערבב) בה ובלעה כזית חלב, ואחר כך ניער בה קדרה של בשר – אין צריך אלא ששים לבטל הכזית שבלעה (זהו הדין הראשון שלמדנו שמוסכם על כולם). אבל כף ישנה ובת יומה (כף ששמשה לבשר ביממה האחרונה) – משערינן בכולה (כשיטת הרשב"א). ויש מי שאומר (רמב"ן) שגם בזו אין צריך אלא ששים לבטל הכזית שבלעה".

מדברי השו"ע עולה שהעיקר להלכה כשיטת הרשב"א, שהרי הביא את שיטת הרשב"א בסתם, ואת שיטת הרמב"ן בשם "יש מי שאומר". וכן כתב הרמ"א שהעיקר להלכה כשיטת הרשב"א.

בהפסד מרובה וכיוצא בזה הקילו האחרונים כרמב"ן:

מדברי השו"ע והרמ"א והאחרונים בהלכות בשר בחלב[1] עולה שבשעת הדחק, כגון ערב שבת או שהזמין אורחים או שיש הפסד מרובה – ניתן להקל כרמב"ן שהבלוע אינו נעשה נבילה.

מהש"ך עולה שאם מדובר בכלי חרס אין להקל כלל:

נוסף על שיטת הרשב"א והרמב"ן, ישנה שיטה שלישית בראשונים שהיא שיטת המרדכי. באופן כללי שיטת המרדכי שיש לחלק בין כלי חרס שאין אפשרות להכשירו על ידי הגעלה (שכאשר בלוע בו טעם מסויים אין אפשרות להפריד בין הטעם ובין הכלי), לבין שאר כלים כגון כלי מתכת או כלי עץ שאפשר להגעילם ובכך להחזירם למצב הקודם. הרמ"א והש"ך נחלקו בהבנת שיטת המרדכי. מה שנוגע לענייננו כעת זוהי הבנת הש"ך במרדכי[2], לפיה בכלי חרס סובר המרדכי כרשב"א שאם השתמש בכלי חרס בשרי בן יומו לכזית חלב (כגון שערבב כזית חלב בכף חרס או בישל כזית חלב בקדירה של חרס) – נעשה כל הטעם הבלוע בכלי נבילה, ואילו בשאר כלים סובר המרדכי כרמב"ן שאם השתמש בכלי מתכת או עץ בשרי בן יומו לכזית חלב – הטעם הבלוע בכלי לא נעשה נבילה, מאחר שאפשר להכשיר את הכלי על ידי הגעלה (וממילא הקשר בין הטעם לבין הכלי אינו קשר הדוק כל כך).

להלכה עולה מהש"ך שלשיטתו בהפסד מרובה אין להקל כרמב"ן אלא רק כמרדכי, ולפי זה הש"ך מיקל בהפסד מרובה רק בכלים שאפשר להגעילם ולא בכלי חרס.

תשובה על פי האמור לעיל

לרמב"ן מספיק לשער 60 בעוף כנגד מעט החמאה שטעמה בלוע בכף. אבל לרשב"א צריך לשער 60 בעוף כנגד כל מה שנתחב מהכף בתוך העוף, כיון שכל הבלוע בכף חל עליו שם של איסור בשר בחלב. וכן פסקו האחרונים להלכה, אלא אם כן מדובר בהפסד מרובה או צורך גדול שאז ניתן להקל כרמב"ן (אם הכף עשויה מחרס, הש"ך מחמיר אפילו בהפסד מרובה, אך רוב האחרונים מקילים בהפסד מרובה).

 

[1] סימן צב סעיף ז.

[2] הבנת הרמ"א במרדכי קשורה יותר לדין חנ"נ בבלוע בשאר איסורים שיתבאר לקמן.

מקורות