כתב בשולחן ערוך חושן משפט הלכות חובל בחבירו (סימן תכד סעיף ח): החובל בחרש, שוטה וקטן, חייב; והם שחבלו באחרים, פטורים; אף על פי שנתפקח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן, אינם חייבים לשלם, שבשעת שחבלו בהם לא היו בני דעת.

ובסימן שמט סעיף ה: ראוי לבית דין להכות הקטנים כפי כח הקטן על הגניבה, כדי שלא יהיו רגילים בה. וכן אם הזיקו שאר נזקים. וכן מכים העבדים אם הזיקו מכה רבה, שלא יהיו משולחים להזיק.

ובמשנה ברורה (סימן שמג ס"ק ט): קטן שגנב או שהזיק ראוי לב"ד להכותו שלא ירגיל בה, [וכן חבלה וביוש וכל דברים שבין אדם לחבירו ב"ד מצווין להפרישו שלא יארע תקלה על ידו], אבל אין צריך לשלם אם אין הגנבה בעין. וכ"ז מדינא אבל לפנים משורת הדין בין שחבל בו בגופו או שהזיק לו בממונו צריך לשלם לו.