בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם זה נקרא שמטלטל את המוקצה בידיו, והאם יש הבדל באיזה מוקצה מדובר. ב) האם יש הבדל אם מדובר שללא זה יהיה הפסד מרובה או לא.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך הרב סימן שיא סעיף יד, בגדר היתר 'טלטול מן הצד', שהכלל בטלטול על ידי דבר אחר הוא, שכל שני דברים - אחד אסור לטלטלו ואחד מותר לטלטלו, והם סמוכים זה לזה, או זה בזה, או זה על זה, והוא בעניין שלא נעשה ההיתר בסיס לאיסור, ובזמן שמטלטל אחד מהם מיטלטל עמו השני.
ואם מטלטל האיסור בידו וההיתר מיטלטל עמו, לא התירוהו בשום ענין. וזאת אפילו אם מטלטל ההיתר בידיו והאיסור מיטלטל עמו, אם הוא מתכוין בטלטול זה לצורך האיסור, אין צריך לומר אם מטלטל לצורך האיסור עצמו כדי לשמרו מאיזה קלקול והפסד או כדי להצניעו או איזה ענין אחר, אלא אפילו אם מטלטל מפני שצריך לו האיסור להשתמש בו איזה תשמיש המותר, כגון לשבת או לשכב עליו שזהו מותר, או כגון נר להשתמש לאורו במקום אחר וכל כיוצא בזה, הואיל ומיטלטל בשביל האיסור אסור.
אבל אם אינו צריך כלל לגוף האיסור ואינו מטלטלו על ידי ההיתר - אלא בשביל דבר המותר, כגון לפנות מקומו זהו טלטול מן הצד שהתירו חכמים, כמו באבן שעל פי החבית ומעות שעל הכר.
ואין צריך לומר אם אינו מתכוין כלל לטלטול האיסור שאינו צריך לו כלל, רק טלטול ההיתר בלבד, אלא שאי אפשר לו לטלטל ההיתר אלא אם כן יטלטל האיסור על ידו, כגון צנון תלוש הטמון בארץ ומקצת עליו מגולים, נוטל אותו בהם ומוציאו אף על פי שבנטילתו מזיז עפר ממקומו, והצנון לא נעשה בסיס לעפר שעליו - אף אם היה בדעתו שישאר מונח שם כל השבת, מפני שלא היתה כוונתו שיהא הצנון משמש לעפר, אלא שיהא העפר משמש לצנון וכן בכל כיוצא בזה (שיא, יד).
והנה בשולחן ערוך בסימן שח סעיף ס', מבואר שקליפות שאינם ראויות לבהמה, כגון קליפי אגוזים ושקדים וכיוצא בהן שהן אסורות בטלטול כעצים ואבנים, אסור להעבירן מעל השולחן בין בידיו בין בדבר אחר שבידיו, כגון לגררן בסכין וכיוצא בו.
ולא התירו טלטול על ידי דבר אחר, אלא כשדבר האסור כבר הוא מונח על דבר המותר, והוא מטלטל בידיו הדבר המותר, והדבר האסור מיטלטל עמו מאליו, כגון שמנער בידיו את הטבלה או את המפה שהקליפות מונחות עליה כבר, והן מתנערות גם כן ונופלות מעליה מאליהן, שהטבלה לא נעשית בסיס לדבר האסור, הואיל ולא היו הקליפות מונחות עליו בבין השמשות - שהוא תחילת כניסת השבת.
מה שאין כן כשמגרר אותם בסכין, אינן מיטלטלין מאליהן, אלא הוא מטלטלן על ידי הסכין - שנעשה לו כיד ארוכה.
ובנוגע להרים תינוק כשיש בידו דבר מוקצה מבואר בסימן שט סעיף א', שנוטל אדם את בנו ברשות היחיד והאבן בידו, ואינו חשוב כמטלטל את האבן בידיו, והוא שאי אפשר בעניין אחר, כגון שיש לבנו געגועים עליו, שאם לא יקח אותו יחלה, ולא גזרו על טלטול שלא בידיים ממש במקום סכנת חולי, וגם אי אפשר להשליך האבן מיד התינוק מפני שיצעק ויבכה.
אבל אם אין לו געגועים עליו אסור ליטלו, ואינו דומה לשאר טלטול דבר האסור שמיטלטל מאיליו על ידי שמטלטל בידו את הדבר המותר שעמו, - שהתירו חכמים כשאי אפשר לנער האיסור מן ההיתר, לפי שלא התירו כן אלא כשצריך לדבר המותר, אבל כאן אין זה צורך כל כך ליטול את התינוק - כשאין לו געגועים עליו.
ואפילו כשיש לו געגועים עליו לא התירו אלא באבן, אבל אם דינר בידו אסור אפילו לאחוז בידו והוא מהלך ברגליו ברשות היחיד, גזרה שמא יפול הדינר מידו וישכח אביו ויגביה אותו, ונמצא מטלטל מוקצה טלטול גמור. ולטלטול גמור חששו וגזרו אפילו במקום סכנת חולי, כיון שאין שם סכנת נפש אם לא יקחנו.
העולה מהאמור: שאף במוקצה שלא מקפיד עליו אסור לקחת את הילד בידיו כדי שיניח אותו במקום אחר. כי נחשב כאילו מטלטל את המוקצה בידיו. ומכל שכן אם הילד מחזיק מוקצה במקפיד עליו, שבזה יש חשש שהאב יטלטל את המוקצה עם יעזוב על ידי הילד, כל שכן שאסור להרים הילד או אפילו להחזיק בו בכדי שינער ויעזוב המוקצה באיזה מקום צדדי, ואפילו אם הילד בוכה מאוד. (אמנם יכול לתת לו איזה דבר במקום מה שמחזיק, ולומר לו שיניח המוקצה באיזה מקום אחר, או לקחת את זה ממנו באחורי ידיו).
