במשך חייו של האדם בעולם, הוא מתנסה בחוויות מגוונות ונדרש להתמודדויות מסוגים שונים.
יש חוויות והתמודדויות טובות ומעצימות, ויש אחרות, קשות, שמביאות את האדם לא פעם למצבים נפשיים לא נעימים, גורמות לו סבל גדול מאוד שעשוי להגיע עד כדי שבר פנימי עמוק.
פעמים רבות אנחנו חושבים שהקשיים האלה 'נחתו' עלינו כמין גזרה מלמעלה, והם תוצאה של מאורעות שאינם תלויים בבחירתנו ובהחלטותינו.
האדם אומר לעצמו: "לא בחרתי כיצד ההורים יתנהגו אליי" או "לא אני בחרתי אילו קשיים וצרות אעבור בחיי"; ועל דרך זה אדם שנפגע מפעולות שעשו אחרים וחווה טראומה קשה, עשוי לחשוב: "הסבל שחוויתי הוא עובדה. הוא היה במציאות. אין לי שום דרך לשנות את מה שהיה, את העבר. ואם כן, נגזר עליי לחיות עם אותם זיכרונות קשים וסבל פנימי".
אדם כזה עשוי לחלק את חייו לשני חלקים: כל מה שקדם לאותו הסבל – הוא חלק אחד, ומנקודה זו ואילך – חלק שני. להבנתו, אין שום דרך להחזיר את הגלגל לאחור, וחייו לעולם לא ישובו להיות מה שהיו לפני שהגיע אותו הסבל. משום כך הוא חושב שאת הפגיעה הוא ייאלץ לשאת עימו עד יומו האחרון.
מחשבה זו מוטעית. ההבנה שקשיים ובעיות בהווה עשויים להיות 'פרי' של מאורעות קשים מן העבר, של חינוך שגוי, או סביבה קשה – נכונה; אבל ההתייחסות אליהם כגזרות שנופלות עלינו – מוטעית. אין לראות בהם גזרות כאלה ואין סיבה להשלים עם המחשבה שהם ילוו אותנו לעד.
ההתייחסות האמיתית והנכונה לקשיים ולבעיות היא התייחסות שנקודת המוצא שלה אחרת: בכולם יש לראות אתגרים שהקב"ה הציב לנו בעולמנו, ובכולם טמון פוטנציאל לצמיחה. אם נתייחס אליהם כך, ונעשה תהליך נכון של התמודדות עם אותם אתגרים, נוכל להתרומם מתוך המשבר, החרדה או הדיכאון, חוסר המימוש וכדומה, ולהתפתח ולצמוח אל חיים משמעותיים, שמחים ומלאי סיפוק.
עיקרון זה עולה מדבריו של הרבי באחת משיחותיו (לקוטי שיחות חלק כ). הרבי מציין תמיהה גדולה על המובא בחז"ל שעשיו - בנו של יצחק אבינו, התאווה עוד בהיותו ברחם אימו לעבודה-זרה. ומכך מוכיח שנטייה זו כשלעצמה לא הייתה דבר רע, אלא דרך מיוחדת בעבודת-ה'.
הוא מסביר זאת על פי דברי הרמב"ם (בשמונה פרקים) שבין עובדי-ה' יש שני טיפוסים כלליים: 'החסיד המעולה' ו'הכובש את יצרו'. הראשון מתאווה רק אל הטוב, וכל עבודתו היא בתוך עולם הקדושה. לעומתו, השני מתאווה גם אל הרע, וגדולתו היא בכך שהוא כובש את יצרו.
אילו עשיו היה מנצל כראוי את כוחותיו, הנטייה הטבעית שלו לא הייתה מהווה חיסרון, אלא אתגר לצמיחה ולתיקון.
כשם שהדברים האמורים בקשר לבחירתו של האדם בטוב או ברע בעולם, כך הם בהתייחסותו של האדם למאורעות שעוברים עליו.
שורש התמודדות הנכונה טמון במודעות שלנו: האם אנחנו נמצאים בתהליך של מודעות עצמית נכונה ו"מתוקנת" (מלשון תיקון ושלמות, כעולמו של יעקב אבינו, בעל עולם התיקון) או במודעות עצמית "תוהית" (כשורשו של עשיו – מעולם התהו)?
במודעות עצמית נכונה, נוכל להגיע למקום של מימוש עצמי. בתהליך נכון אפשר להתגבר על כאב וגם לנצח פחד, וכשנעשה זאת – מה שהיה מבחינתנו איום יהפוך להיות מקור להעצמה.
בתהליך נכון שהאדם יעשה – בכוחות עצמו או בהסתייעות בהכוונה טובה של זולתו – הוא יוכל, בסייעתא דשמיא, להיחלץ מהבעיה שאליה נקלע, ולהגיע להגשמה נכונה ואמיתית של הייעוד והמשמעות שלו בחיים. מימוש היכולת הזאת – מותנה בבחירתו שלו: התהליך דורש ממנו עבודה פנימית מאומצת, אבל אם יחליט לעשותם, ידאג לקבל את הכלים הנחוצים וגם להשתמש בהם – הוא יצא מן התהליך מחוזק. הוא יצמח וייבנה.
יש מקרים שבהם אדם בוחר אחרת: הוא נכנע לגורל כביכול, ואז גם מאורעות קלים עשויים להיות מקור לסבל ארוך ומתמשך.
לא פעם אנו פוגשים אנשים שחוו קשיים מסוימים, אבל מבחינת העובדות האובייקטיביות – אי־הנעימות או הקושי שחוו לא היו חריגים בגודלם. אנשים אחרים חוו קשיים גדולים ועצומים מהם. והינה, למרבה הפלא: אותם אנשים הפכו אומללים מאוד, ואילו האחרים, שחוו קשיים גדולים משלהם – אפילו מציינים שחייהם מלאים שמחה, משמעות וסיפוק.
מתברר שהאומללות או השמחה אינן נגזרות מן החוויה והקושי עצמם אלא מן ההחלטה ומן הבחירה של האדם – כיצד להתמודד עימם. התמודדות טובה (פיתוח תודעה מתוקנת) תביא לצמיחה, והתמודדות שאינה טובה – לשקיעה באומללות ולסבל מתמשך.
הבחירה היא שלנו. האם לחיות בחיים של קושי וגלות, או לחיות חיים של גאולה פרטית.