לשם מה העולם הזה? - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

לשם מה העולם הזה?

  • שאלה
כבר הרבה זמן אני מחפשת משמעות לחיים הגשמיים ולא מוצאת – לשם מה אלוקים צמצם את עצמו, כלומר הפריד אותנו ממנו, ואז ציווה אותנו שוב לדבוק בו? (כמשל לכך, לשם מה לגזור נייר ל-2 חלקים ואז שוב להדביק אותם זה לזה בסלוטייפ?) איך יתכן שהעולם הזה מוסיף באהבתנו לקב"ה, אם לפני בריאתו הייתה כבר שלמות אינסופית, והיא הקב"ה? אני מכירה את ההסבר שהקב"ה 'נתאווה לדור בעולמות תחתונים'- שהוא פשוט נתאווה לברוא את העולם, בלי סיבה שניתן להבין, אך אני לא מרגישה אצלי תאווה לעולם הזה, לשלל ההבלים שהוא מציע, לחיים בו....
 
 
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
  • תשובה
אין ספק שהתשובות על השאלות האלו הם עמוקות מיני ים, וצריכות לימוד בהרחבה, אך בכל זאת, על קצה המזלג.. נתחיל מהסוף, בספרי הקבלה וההשקפה היהודית, מובאים מספר טעמים, מלבד הטעם שהזכרת, נתאווה וכו'. לדוגמא, באחד מהמקומות כתוב, שזה כדי לגלות שלימות כוחתיו ופעולתיו, במילים אחרות, לממש את האין סוף יכולות שטמונות בו, אשר על כן ברא עולם, כדי שעל ידי זה יכול להשפיע טוב וחסד, ולמלוך, וכו'. סיבה זו אף שהיא נכונה, אינה יכולה להיות הסיבה האמיתית לגמרי, כלומר בדרגה העליונה ביותר, שהרי אחד מהכללים אומר – שאצל הקב"ה – אין כח חסר פועל, מה שהוא יכול בפוטנציאל, אין בזה שום חסרון גם אם זה לא מתממש, לא כמו שזה אצלנו. טעם נוסף שכתוב, שברא עולם, כיון שהוא טוב וטבע הטוב להיטיב, כך שיהיה לו לאן להיטיב. אלא שגם על זה ניתן לשאול – הרי המושג "טבע הטוב להיטיב", הוא כבר ענין של הגבלה, שיש איזה שהוא טבע באופן מסוייים, ובעצמותו ממש לא ניתן לומר שום טעם וסיבה. על כן, מגיעה האמירה שהסיבה לבריאת העולם היא שהקב"ה נתאווה להיות לו דירה בתחתונים. אין הכוונה באמירה זו שזה ענין ללא טעם. אדרבה, יש בזה טעם עמוק ונפלא, אלא, שאנו, הנבראים המוגבלים, לא יכולים בהכרח להבין את הטעם של הדבר, כיון שהבורא הוא אין סוף, ואנו נבראים מוגבלים, אלא, שבכל זאת, אנו יכולים לנסות ולהבין, לא מהסיבה לתאווה זו, אלא מה הוא נתאווה. כיון, שהבורא נתאווה שיהיה דירה בתחתונים, והנשמה תרד לגוף וכו' ואח"כ תתעלה שוב (בגאולה, בתחיית המתים וכו'), הרי מוכרח הדבר, שלא היה יכולה להיות עליה זו הנצחית של הנשמה ללא אותה ירידה. במילים אחרות, המקום שהנשמה מגיעה אליו לאחר ירידתה, הוא גבוה יותר, מדביקותה האלוקית כפי שהיתה אחרי ירידתה, ולכן המשל של הסלוטייפ לא מתאים כאן, כי אין זה חזרה למקום הקודם אלא למקום הרבה יותר גבוה (וכמו שנראה במוחש, שאדם שעובר נסינות וכדומה, הרי כשצולח אותם, הוא מגלה בעצמו כוחות פנימיים ומגיע למקום גבוה יותר שלא היה מסוגל להגיע אליו ללא אותה ירידה).

בנוגע אלינו, לא מבקשים מאיתנו להתאוות להבלים שהעולם הזה מלא בו, אדרבה באותם הבלים צריך למאוס, אבל יש משהו במציאות הגשמית דוקא, שדוקא בה יכול להתגלות הבורא בעצמותו ממש. רעיון זה הוא מאוד עומק שיש להרחיב אותו, אבל בכמה משפטים קצרים הוא כך: העולם הזה הגשמי, בשונה מהעולמות הרוחניים שמעליו, נברא בצורה כזו שהוא לא מרגיש את מקורו. לכן, לא יתכן לומר שהוא נברא על ידי דרגה של "אור" ו"גילוי" מעולם רוחני כזה או אחר, ספירה או מלאך, אלא רק מהבורא מעצמו. ולמה? כי רק מי שהוא לא זקוק לשום כח מעליו, יכול לברוא עולם כזה, שמדמיין ומרגיש את עצמו, כמציאות שאינה מותנת ותלויה בכח אלקי. רק מי שהוא 100 אחוז שלם, יכול לברוא עולם כזה, שידמיין וירגיש שהוא מאה אחוז שלם ולא צריך את הכח האלקי. יש להאריך בזה יותר, אבל זה על קצה המזלג. לתוספת השלמה כדאי לעיין כאן http://www.daat.org.il/view.aspx?id=1675

  —– שלום לכם! שאלות שעלו לי בעקבות תשובתכם: "ירידה לצורך עליה"- הרי זה סותר את האמירה שאתם כותבים בשורות קודם: "אצל הקב"ה אין כוח חסר פועל, מה שהוא יכול בפוטנציאל אין בזה שום חסרון גם אם זה לא מתממש", "לא מבקשים מאיתנו להתאוות להבלים שהעולם הזה מלא בו, אדרבה באותם הבלים צריך למאוס"' , אלא, אתם אומרים, שהיתרון בגשמיות הוא שהבורא מתגלה בה- ע"י כך שהיא נראית לא קשורה עליו. כלומר, כאשר אני אוכלת תפוז, זה מה שעלי לחשוב: תפוז יקר, אני מואסת בטעם שלך, בצבעך הכתום, בריח ובמרקם שלך, אבל אני אוכלת אותך בכל זאת ומתפעלת ממך, כי אתה נראה מנותק מהקב"ה אבל בעצם אתה לא. לא יודעת מה איתכם, לי אישית זה מוריד את החשק לאכול. אני לא חושבת שבשביל זה אנחנו נמצאים במציאות הגשמית. אדם שבאמת מואס בהבלי העולם הזה הוא אדם שאין לו חשק לחיות, מניסיון אישי… אני כותבת את הדברים בכוונה בלשון חדה לא כדי להתחכם חלילה, אלא כי ברצוני לברר ולחדד את הדברים, זה מאוד חשוב לי!


בקשר לענין הראשון – המושג אין כח חסר פועל מבטא באמת שאצל הקב"ה לא חסר שום דבר גם לפני שהוא התממש, אבל כל זה מצד ההיגיון השכלי האלקי (כלומר, אמנם מדברים על הגיון וכללים אלקיים, שהרי כלל זה לא חל על בני אדם, אבל אחרי הכל יש כאן איזה שהוא הגדרה וכלל), לעומת זאת, כשאנו מדברים על "תאווה" אצל הבורא, הרי אף שיש בזה טעם כמוס (כנ"ל במייל הקודם) הרי מבחינתנו זה מקום ששום כלל שכלי והגיון אלקי לא יכול לחול עליו. ולכן גם אם לא מתאים הכלל ש"אין כח חסר פועל", הרי מצד שזה "תאווה" שלו, הרי אין כלל זה מפריע. בנוגע לעניין השני – דבר ראשון יש להפריד בין המושג "גשמיות" ל"חומריות". הקב"ה ברא את העולם הגשמי, וממילא זה אומר, שהגשמיות איננה שלילית, ואדרבא בה יתגלה בסופו של דבר העצמות האלקית. אבל, בעקבות חטאי האדם, החל מחטא אדם הראשון, העולם הזה נהיה גם "חומרי", זאת אומרת, הגשמיות שבו גורמת להסתר על הבורא ולמחשבה שאפשר להסתדר בלעדיו. מחשבה זו כמובן מושללת ותפקידו של האדם לגלות בתוך הגשמיות את הנוכחות האלקית. ישנם הטועים ומייחסים את ההבדל בין גשמיות לרוחניות כהבדל בין קדושה לקליפה. אבל אין זה נכון, יש גשמיות קדושה (כמו ספר תורה, וכדומה) ויש רוחניות טמאה (כמו חכמה של עבודה זרה). ההבדל בין קדושה לקליפה זה ביטול מול ישות (כמוסבר בתניא פרק ו ועוד). דבר שבטל לקב"ה שורה בו הקדושה, דבר שמרגיש את עצמו למציאות ומנותק הרי הוא קליפה (והשיא של זה – עבודה זרה – ניתוק מוחלט). הכוונה במילים "למאוס בהבלי עולם הזה" הוא לא למאוס בגשמיות עצמה, שהרי כנ"ל גשמיות אינה בסתירה לקדושה, אלא למאוס בצד החומרי של זה. המרקם של התפוז והריח וכו' הם חלק מהבריאה של הקב"ה ואין צורך למאוס בהם. אלא שצריך לדעת שכל מה שברא הקב"ה – לא בראו אלא לכבודו, וגם התפוז על כל מרכיביו, נועד לגלות את כבודו של ה'. ועל ידי שמברכים עליו, ומשתמשים בכוחו לדברים טובים וחיוביים, הרי הוא ואנחנו מתעלים על ידי זה. אחד מהדברים החשובים בקיום המצוות הוא השמחה. למאוס בהבלי עולם הזה, אין פירושו לחיות בדיכאון ובחוסר טעם בחיים. בדיוק הפוך. מי ששוקע בהבלי עולם הזה, הוא אדם עצוב במהותו. כי תענוגי העולם הזה חולפים ומתחלפים, ומה שהיום גרם לו הנאה למחרת כבר לא יגרום לו, והוא יחפש סיפוקים אחרים דמיוניים שישמחו אותו יותר. כך שכל חייו יהיה עסוק בחיפוש אחרי גרויים כאלו ואחרים, שאין בהם ממש, ומהווים סיפוק רגעי וחולף. לעומת זאת, על ידי שהאדם מקיים את רצון ה', מתוך שמחה, אף שלפעמים זה דורש על ויתור של נוחיות וכדומה, הרי הסיפוק הפנימי שיש לו הוא נצחי. והנשמה האלקית שלו, שהיא ה"אני" האמיתי שלו, תהיה שמחה באמת, דבר שבהכרח ישפיע עליו, גם בגשמיות ממש.

מקורות

דילוג לתוכן