שאלה זו נמצאת אצל הרבה אנשים, ששואלים את עצמם, שלפעמים נראה שמוטב להיות לבד: קל יותר, נוח יותר, וגם האחריות פחותה.
בקשר זוגי, לעומת זאת, צריך לדעת לוותר, להתחשב בבן הזוג, לקבל אחריות נוספת בחיים, עול. בשביל מה כל זה? מדוע לא להישאר לבד?
ראשית כל צריכים לדעת את מה שהתורה בעצמה קבעה, עוד בקשר הזוגי הראשון בעולם וזה - "וַיֹּאמֶר ה' אלקים לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ".
התורה מגדירה בצורה ברורה וחד-משמעית שהמצב "היות האדם לבדו" הוא "לא טוב". צריך להתחתן ולא להישאר לבד. למרות קבלת האחריות, המחויבות וה'עול', היחד והקשר זוגי הם-הם הטוב והאושר האמיתי.
בעומק הדברים, היציאה מה'לבד' אין פירושה נישואין בלבד. אדם יכול להיות נשוי שנים רבות ובכל זאת לחוש בדידות: הוא מרגיש שמה שקורה לו לאינו נוגע לבן זוגו, ולשותפו לחיים לא אכפת ממנו באמת.
הרגשת הבדידות מכאיבה מאוד. היציאה מהבדידות וההגעה אל ה'יחד' הן צורך אנושי בסיסי, שאחד האופנים העיקריים למימושו הוא הנישואין. חשוב להבין שהדבר אינו קורה מעצמו בשעת החתונה: כדי להגיע אל ה'יחד' האמיתי יש צורך לעבור תהליך פנימי.
תחילתו של התהליך היא המודעות שבלעדי בן הזוג כל אחד הוא חסר. האדם צריך להבין שהוא לא יכול להסתדר לבד, והוא זקוק להשלמה מהזולת.
הקשר הזוגי מאפשר את ההשלמה של החוסר הזה. כל אחד מבני הזוג תורם לקשר הזוגי את מה שהוא טוב בו, ומקבל מבן זוגו את מה שחסר לו. ההשלמה היא גם ברובד המעשי והפשוט של החיים וגם בממדים הרגשיים והנפשיים.
השלמת הצרכים השונים היא התחלה טובה של בניית שותפות ויציאה מהבדידות, אבל לא די בה, והיא אינה חיבור שלם. כאשר הקשר בין בני הזוג מבוסס רק על נתינה וקבלה, כבוד הדדי, חוויות משותפות וכדומה, כל החיבור ביניהם מתבצע דרך הנתינה והקבלה בלבד, וה'יחד' שנוצר הוא חלקי.
החיבור ברובד הזה הוא חיבור מותנה. תמיד יקנן בבני הזוג פחד: מה יקרה אם ישתנה המצב, או כשישתנו האינטרסים? מה יקרה כאשר אחד מבני הזוג ירגיש שהוא כבר אינו זקוק כל כך למה שבן זוגו יכול לספק לו, ולחלופין שלא נותר לו מה לתת, לתרום ולהוסיף לבן זוגו? זוגיות כזו נשענת על גורם חיצוני המחבר בין השניים – "אהבה התלויה בדבר".
אומנם הקשר ברובד הזה הכרחי ונחוץ והוא חלק בלתי נפרד מהחיים הזוגיים, אבל כדי לחשוף את עומק ה'יחד' צריך 'לגעת' בשורש של הקשר, ברובד הפנימי שלו, שבו ישנה אחדות שלמה, חפה מאינטרסים. השורש נמצא בנקודה שהיא מעבר לנתינה ולקבלה, וליצירת ה'מגע' המוזכר נחוצים מפגש והזדהות, לא רק עם מה שבן הזוג נותן אלא איתו עצמו. האהבה אינה תלויה בדבר אלא כביכול תלויה בעצם האחדות והזהות המשותפת.
בזוגיות שלמה הזולת הוא ה'אני' האמיתי שלי, "עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי". כבר אין מדובר ב'אני' ו'אתה' אלא ב'אנחנו', וזהו עיקר ה'יחד' והיציאה מהבדידות.
מהי הדרך להגיע לזה?
קודם כול, נדרשת אמונה פשוטה שבן הזוג הוא החצי השני של הנשמה שלי, 'פלג גופא', ואנו בעצם מהות אחת, נשמה אחת.
כשנמצאים בשלב של חיפוש הקשר, הבדיקה מתמקדת בדרך כלל ברובד החיצוני: האם אנו מתאימים זה לזה? האם יש לנו רצונות משותפים? האם אנו מרגישים קשר וקרבה? אבל לאחר מכן, צריך אט-אט להיחשף רובד עמוק ופנימי יותר, שבו מתברר שהחיבור בינינו נובע משורש נעלם, נסתר, שנמצא מעבר לכל חשבונות כדאיות או אינטרסים. אנו אמורים להרגיש שמצאנו את החלק השני של עצמנו.
בעומק הדברים, זה לא רק אני שבחרתי בה והיא שבחרה בי, אלא מסובב הסיבות הפגיש בינינו וחיבר את שני חלקי הנשמה תחת החופה כדת משה וישראל.
אך האמונה שבתוכנו אנו מהות אחת הנובעת משורש אחד – לא די בה, אלא יש לבטא זאת גם באופן הקשר בינינו.
על כל אחד מבני זוג להשקיע זמן ולחשוב על בן זוגו ועל עולמו. המחשבה תיצור הזדהות אמיתית עם בן הזוג: הכאב שלו הוא הכאב שלך, השמחה שלו היא השמחה שלך. כל אחד מרגיש את רעהו באמת.
גם התקשורת בין בני הזוג איננה רק מה שכל אחד מהם מבטא אלא גם ההקשבה שלו לעולמו של זולתו. כשההתבטאות ובמיוחד ההקשבה הדדיות, נוצרות אחדות ושותפות אמיתית. אנו כבר לא לבד אלא ביחד.
על כך ועוד תוכלי למצוא באתרנו, ששם מלוקטות ריבוי מאמרים ושיעורים על הצורך להתחתן, ועל הזכות הנפלאה שבזה.
עיקר ההדגשה צריכה להיות, שהאדם יכול להגיע לשלימות של עצמו, דווקא אם הוא יתחבר עם החצי השני שלו. זוהי הדרך היחידה להגיע למימוש העצמי האלוקי שהקב"ה רוצה מכל אחד ואחת מאיתנו.
