Ask The Rabbi

נושא: תפילה

למה הבורא נותן קשיים

ישנו הסבר לכך שהקדוש ברוך הוא מביא עליי כל כך הרבה טרדות של פרנסה, בריאות, בעיות עם הילדים, ולא נותן לי לחיות בשקט… אני לא מסוגל כבר מרוב טרדות וקשיים בחיים, יש לי חובות גדולים, ואני לא מצליח לפרנס את משפחתי בכבוד…
יצא לי כמה פעמים לנסות להרים את הראש מהבוץ ולנסות להבין מדוע הקב"ה עושה כך, מהי הסיבה שלו, אבל בכל פעם לא הצלחתי בשום פנים ואופן למצוא איזה ביאור על כך. אשמח לתשובתכם.

בתור יהודים מאמינים אנו יודעים ש"אין איתנו יודע עד מה" – היינו שאנחנו, ברואים יצורי חומר, לא יכולים להבין את דרכו של הבורא, גם אם ממש ננסה.
לבורא יש את הסיבות משלו, שהם מביאות אותו לנווט את העולם בצורה הזאת דווקא.
פעם התפתח דיון בין כמה מתלמידי המגיד, וכל אחד מהם התבטא, ש"אם אני הייתי הקב"ה, הייתי נותן לכל היהודים עושר", השני התבטא "בריאות", וכל אחד כיד ה' הטובה עליו.
אדמו"ר הזקן לעומת זאת אמר, שאילו הוא היה הקב"ה, הוא היה מנהל את העולם בדיוק באותה צורה שהוא מתנהל עכשיו. ללא שום שינוי.
והביאור בזה פשוט וברור, כי כל יהודי יודע שהקב"ה הוא תכלית הטוב, וכל מה שהוא עושה בעולם זה רק כדי להיטיב לברואיו, וכן הוא גם בנוגע לדברים שלא נראים לנו בצורה הכי טובה, באמת הכוונה בזה לטוב.
אמנם אנחנו מתפללים לקב"ה מידי יום ביומו, שאותו הטוב יבוא ויתגלה בצורה גלויה, בעיניים שלנו – במושגים שלנו, אבל עם כל זאת, אין אנו מערערים ח"ו על דרכו של הבורא, כי ברור ומובן שהיא טוב מוחלט.
ובנוגע לתוכן העניין בפרטות, אפשר לבאר בכל זאת, כמה שניתן להבין, מדוע קיים בעולם העניין הזה של טרדות הפרנסה.
כשאדם חווה משבר, בין שמדובר בקושי פנימי (בינו לבין עצמו) ובין שמדובר בקושי הנוגע לסביבה שלו, למשפחתו וכדומה, לפעמים הוא מרגיש שהוא אבוד בסבך הג'ונגל – "השחית כל בשר את דרכו על הארץ". לפעמים מסיבות שונות, האדם חווה בתחילת דרכו, ילדותו וחינוכו חיים של משבר והרס, והקביעה ש"יצר לב האדם רע מנעוריו" מורגשת אצלו בגילוי.
אך ניתן ללמוד, ממשבר מאוד גדול שהיה בתחילת הבריאה, מהסיפור בפרשת נח, שגם מתוך משבר גדול ניתן לצמוח לגאולה.
הכיצד? בכוח המבול. על פי הפשט, המבול הרס והשמיד את היקום; אבל בפנימיות, המבול טיהר את הארץ והכין אותה לגאולה.
המבול בחיים הפנימיים שלנו – כמובא ב"תורה אור" ומוסבר בשיחותיו של הרבי – הוא הטרדות של החיים: טרדות הפרנסה ודומיהן.
כאשר האדם שוכח את מקומו האמיתי, והוא מרוכז ועסוק בעצמו ואיננו מרוצה אלא ממורמר – הוא רחוק מעצמו־מעצמיותו.
איך יוצאים מהמצב הזה? מהסגירות העצמית של האדם? הקב"ה מביא על האדם טרדות וקשיים שמפריעים לו, מזעזעים אותו, ובעצם מכשירים אותו לגלות את עצמו, לחזור לעצמיותו.
הטרדות הן המקווה של החיים. כשם שהאדם מכניס את עצמו אל תוך המים ויוצא מהם אל מציאות חדשה; כך אותן טרדות שהאדם חווה, משנות את ה'אני' של האדם. הוא נעשה למשהו חדש. הטרדות מזעזעות את האדם ומונעות מהמציאות הקודמת להישאר, ועל ידי כך הן מכשירות את האדם להיפתח למשהו חדש, מאיר יותר.
בלעדיהן האדם היה נשאר שקוע וסגור בתוך מציאות שרחוקה ממקומו האמיתי. וכפי שהאדם מרגיש בעצמו, שריבוי הטרדות לא מאפשר לו להישאר במקומו הקודם, ועליו לצאת ממנו ולעבור למקום אחר.
הבחירה כיצד להגיב לאותן טרדות, נתונה בידי האדם.
מי שחכם באמת, מבין שהקושי נועד להזיז אותו מהמציאות הקודמת ולהעלות אותו למציאות חדשה הגדולה וטובה לאין ערוך מקודמתה. הוא קולט את הנקודה, ומשתנה מייד.
באופן כזה – כפי שמסביר הרבי (בלקו"ש ח"א) הטרדות נעלמות: הן מילאו את תפקידן, שלשמו נוצרו – לטהר את האדם.
אך לא תמיד האדם מצליח "לעלות על הגל" ולהשתנות. לפעמים הוא ממשיך 'להתעקש' ולהיאחז ב'אני' החיצוני שלו, המרוחק, ואז הטרדות עלולות רק להעצים את הסגירות הפנימית. במקרה כזה הוא יישאר מוטרד, וקושי ירדוף קושי, עד אשר המסר הפנימי שלמענו באו אותן טרדות, ייקלט, והאדם ישתנה. השינוי בוא יבוא.
היעד יושג, אבל מה רב ההבדל בין הדרך שעשה החכם לדרך שעשה ה'עקשן'...
על כן כאשר אדם נתקל בקושי, חשוב שיבחן אותו לעומק וינסה להבין את המסר הטמון בו ואת הכיוון שהוא מנסה להוליכו אליו, ויתחיל לפעול. ככל שהקושי גדול יותר – הדבר מלמד שהשינוי שהוא נועד ליצור – גדול יותר.
לדוגמה, אם יש לאדם קושי בשלום בית, חשוב שלא יחכה ובינתיים המצב ילך ויחמיר עד שלא תהא לו ברירה אלא לנסות להשתנות... אלא כבר בתחילת הקושי, יבין שלקושי הזה יש מטרה – וטמון בו מסר: להתקדם, להשתפר, להשתנות באמת ולגלות בעצמו כוחות פנימיים ועמוקים יותר. כך הוא גם בקשיים מסוגים אחרים.
לשם כך צריך לעשות שינוי בתודעה ולהבין שלקושי ולטרדה יש מטרה. מחשבה באופן כזה משנה לחלוטין את הגישה לקושי העובר על האדם ומעוררת כוחות פנימיים. אדם המבין זאת איננו מתלונן על הקושי או מתכחש למשמעות שהוא נושא עבורו, אלא מנסה ללמוד את המסר הטמון בו.
הקשיים צריכים להוביל את האדם בסופו של תהליך למנוחה. נח – מלשון מנוחה
הכיצד? הרי אין דבר שמבטא חוסר מנוחה יותר מאשר טרדה וקושי?! אך כשאדם מתבונן נכון באותן טרדות, הוא מגיע בתוכו למקום שהוא הרבה יותר שלם, רגוע ופנימי – "יתרון האור מן החושך", כסודהּ של עבודת התשובה שנוגעת במקום נעלה יותר.
זהו לבסוף מטרתם של הקשיים והטרדות, כדי להביא את האדם יותר קרוב על עצמו. להשתפר ולהשתנות באמת, לגלות בו את הכוחות העצמיים שבו.
ויהי רצון, שתיכף ומייד נראה את הטוב כבר בעיניים מוחשיות וברורות, ועד רגע זה, שהקב"ה ישלח לכל יהודי ויהודי, בני חיי ומזוני ובכולהו רוויחי.

מקורות

ראה בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן פט סעיף א: תפלת השחר זמנה מתחיל מעלות השחר אלא שלכתחלה מצוה להתחיל עם נץ החמה דהיינו אחר יציאתה ולא קודם לכן משום שנאמר יראוך עם שמש וגו' וראוי ליזהר בזה בימי הסליחות שרגילין להקדים קודם נץ החמה ואינו נכון אבל בדיעבד אם עבר והתפלל משעלה עמוד השחר יצא ואף לכתחלה יכול לעשות כן בשעת הדחק כמו שיתבאר.


ונמשך זמנה עד סוף שליש היום שצריך לגמור התפלה קודם שיעבור שליש היום בין שהיום ארוך בין שהיום קצר כגון אם היום ארוך י"ח שעות מעלות השחר עד צאת הכוכבים שליש היום הוא ו' שעות משעלה עמוד השחר ואם הוא ט' שעות שלישיתו הוא ג' שעות ולכן צריך ליזהר בחורף להשכים להתפלל בענין שיגמרו תפלת י"ח קודם שליש היום אף על פי שכבר קראו קריאת שמע בעונתה קודם התפלה כמו שנתבאר בסי' מ"ו.


ואם טעה או עבר ולא התפלל עד אחר שליש היום עד חצות יצא ידי חובת תפלה אבל לא יצא ידי חובת תפלה בזמנה ומכל מקום אין צריך להתפלל במנחה שתים לפי שגם בתשלומין שבמנחה אין לו שכר תפלה בזמנה:


ובסימן קיא סעיף א: (אף על פי שקריאת שמע וברכותיה מצוה בפני עצמה ותפלה מצוה בפני עצמה) צריך לסמוך ברכת גאולה לתפלה ולא יפסיק ביניהם אפילו באמן אחר גאל ישראל ולא בשום פסוק שנוהגין לומר קודם תפלת י"ח כגון פסוק כי שם ה' אקרא ודומיו חוץ מפסוק אדני שפתי תפתח שהוא חובה מתקנת חכמים ואינו חשוב הפסק שכיון שקבעוהו חכמים בתפלה נעשה מכלל התפלה וכתפלה ארוכה היא וי"א שמותר לענות אמן אחר גאל ישראל וכן נוהגין כמו שנתבאר בסי' ס"ו.


ובסעיף ד: אם עד שלא קרא קריאת שמע וברכותיה מצא צבור שמתפללין לא יתפלל עמהם תחלה ולקרות אח"כ קריאת שמע וברכותיה כמו שעושים בפסוקי דזמרה לפי שסמיכת גאולה לתפלה שחרית גדולה מתפלה עם הצבור (אבל בערבית תפלת הצבור גדולה מסמיכת גאולה לתפלה כמו שיתבאר בסי' רל"ו):


[אך בפשטות אי"ז גדול מתפילה בזמנה, מאחר וזהו סוכ"ס מצוה בפני עצמה וזהו זמנה].


ובסימן קכד סעיף ג: ש"ץ שנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שהתפללו בלחש והוא צריך לעבור להם לפני התיבה לאלתר יורד לפני התיבה ומתפלל בקול רם לצבור וא"צ לחזור ולהתפלל בלחש לאחרים מוציא לעצמו לא כ"ש ואין בזה משום המשמיע קולו בתפלתו ה"ז מקטני אמנה כיון שעל ידי הדחק הוא עושה כן.


וכן אם הוא שעת הדחק שאי אפשר להתפלל בלחש תחלה כגון שירא שמא יעבור זמן התפלה ולא יוכל לגמור כל י"ח ברכות של חזרת התפלה תוך זמן התפלה יכול להתפלל מיד בקול רם והצבור מתפללין עמו מלה במלה בלחש עד לאחר האל הקדוש וטוב שיהיה אחד לכל הפחות שיענה אמן אחר ברכת הש"ץ אם יהיה לו שהות להתפלל אח"כ או שהתפלל כבר:


ובסימן קט סעיף ג: וכשהוא מוכרח להתחיל מיד ומתחיל עם הש"ץ כשיגיע עם ש"ץ לנקדישך או לנקדש כפי נוסח מדינות אלו יאמר עמו מלה במלה כל נוסח הקדושה כמו שהוא אומר שאף שאין היחיד אומר קדושה בתפלתו כשהוא אומר עם הש"ץ אינו נקרא יחיד וכן יאמר עמו מלה במלה כל נוסח ברכת האל הקדוש וברכת שומע תפלה כדי שיסיים הברכה עם הש"ץ ביחד ושוב א"צ לענות אמן כמו שהש"ץ א"צ שהצבור עונים אחריו ועניית הצבור היא ג"כ על ברכות של זה וגם יכוין שכשיגיע ש"ץ למודים יגיע גם הוא למודים או להטוב שמך כדי שישחה גם הוא עם הצבור במודים ואם יכול לגמור כל התפלה עד שיגיע ש"ץ לסיום שומע תפלה יכול להתפלל בפני עצמו אחר סיום האל הקדוש.


וכל זה כשמוכרח להתפלל מיד משום סמיכת גאולה לתפלה או מפני שהשעה עוברת אבל אם אינו מוכרח לא יתחיל עם הש"ץ ולומר עמו נוסח הקדושה לפי שלכתחלה צריך לשתוק ולשמוע נוסח הקדושה מפי הש"ץ ולענות אחריו קדוש וברוך וימלוך בלבד כמו שיתבאר בסי' קכ"ה:


[וראה שערי הלכה ומנהג חלק א', עמוד קמז].