fbpx

נושא: מודעות

להודות לחסדי ה' ה"רגילים"

ב"ה. כיצד ניתן להרגיש ולחיות את הטוב של הקב"ה בעולם, בעוד שכל הדברים שהקב"ה נותן לי הם באופן תמידי, אני לא צריך לעבוד עליהם, ומרוב שזה קורה וקיים אני לא מצליח למצוא בעצמי את המקום שמתרגש מזה, מתפעל מזה, ויודע להכיר באמת תודה לקב"ה.
איך גורמים, למרות שהחסדים של הקב"ה הם בכל יום ויום, אני ידע להעריך אותם באמת, ולדעת עד כמה הקב"ה נותן לי את הטוב?
המענה לעניין זה, נמצא (גם) בספר חובת הלבבות, בשער הביטחון, שמסביר שם רבינו בחיי כמה וכמה תנאים שצריכים להיות ליהודי הבוטח.

אחד מהתנאים שהוא מביא זה עד שהיהודי צריך לדעת ולהכיר את "עוצם מנעמיו" של הקב"ה על האדם, כמה הוא שופך לו אור וחיים. ותוך כדי ביאור, הוא מסביר ומרחיב כיצד ניתן לעורר את ההרגשה וההכרה באותם החסדים הגדולים:
"והשישית (היינו התנאי השישי שצריך להיות אצל היהודי המאמין והבוטח הוא) שידע עוצם מנעמיו על האדם ומה שהקדים לו משפע הטוב והחסד, בלי שיהיה זכאי לך ולא מפני שהוא זקוק לו אלא טובה חמלה וחסד ונדבה כמו שבארנו בשער הבחינה מספר זה כמו שאמר החסיד ע"ה, דוד המלך, רבות אתה עשית ה' אלוקי, נפלאותך ומחשבותיך אלינו, אין ערוך אליך הגידה ואדבר עצמי מספר".
אומר כאן רבנו בחיי, אדם צריך כדי להרגיש יותר את התחושה הזאת של הטוב, שהכל נמצא בידיים של הקב"ה וממילא להרגיש את הטוב, הוא צריך לזכור את כל הטוב שהקב"ה עשה לו עד עכשיו גם בלי שהוא היה בעצם ראוי לזה. הוא נולד בעולם, הוא חי.
בני אדם בעולם, יש להם הרבה הרבה טוב אבל מכמה וכמה סיבות לא חווים את הטוב שהקב"ה נתן להם בלי שהגיע להם הטוב הזה הרי כשהם נולדו לעולם וקיבלו טוב, מה הם עבדו על זה? הם עשו מעשים טובים כדי שזה יהיה? הם נולדו לתוך המציאות ומקבלים הרבה הרבה טוב בלי שעושים שום עבודה. טובו של הקב"ה לא תלוי בשום עבודה אבל אתה צריך לראות אותו איך הוא ממלא את כל המציאות שלך כל הזמן.
מה הסיבות שמונעות מהאדם לראות את הטוב של הקב"ה בתוך המציאות?
אומר רבנו בחיי בספר חובת הלבבות כמה וכמה סיבות:
סיבה אחת, שיש לאדם המון שאיפות וכיון שיש לו שאיפות, הוא לא רואה את מה שיש לו. כל מה שיש לו הוא רוצה עוד, אז הוא לא מתחבר לטוב שכבר קיים אצלו. זה סיבה אחת שמונעת מאדם להנות ולהרגיש את הטוב ולהכיר את הטוב שכבר הקב"ה נתן לו. זה סיבה אחת.
סיבה שניה שמונעת מאדם להרגיש את הטוב. פשוט הוא התרגל אליו.
כשהוא התחיל לחוות אותו הוא היה קטן מלהבין את הטוב. הוא נותן לזה משל: אם יש תינוק שמישהו אסף אותו באשפה וגידל אותו, העניק לו כל טוב, גידל וכו' וכו' עד שהוא נהיה בר דעת. התינוק הזה צריך להכיר תודה לזה שחמל עליו והביא אותו לכל הטובה הזאת.
יש אדם נוסף שהיה מבוגר שמוטל באשפה, נמצא במצב מאוד ירוד. ובא מישהו וריחם עליו ועשה לו קצת טוב ביחס למה שעשו לאותו תינוק. הרבה פחות.
מי יהיה יותר מכיר תודה? המבוגר יהיה באין ערוך יותר מכיר תודה מהתינוק, כי התינוק קיבל את הטוב בלי דעת והוא נכנס לתוך הטוב הזה מתוך איזה הרגל, כי הוא היה תינוק והוא התרגל לזה. באמת עשו לו הרבה יותר טוב מאותו מבוגר. אותו מבוגר שחווה את החיסרון, על כל פרט הוא מכיר תודה. אותו אחד שלא חווה את החיסרון אפיו שהיה עם אותו חיסרון אפילו יותר גרוע והרימו אותו אבל הוא לא היה מודע לזה, פחות מכיר תודה.
אומר רבנו בחיי ע"פ המשל הזה, שככה אנחנו בעולם.
אנחנו בעולם במצב כזה שאת רוב הטוב שקיבלנו, כאילו מובן מאליו. אתה רואה בעיניים ב"ה. אם ח"ו לא היית רואה והיה בא מישהו מופלא ומחזיר לך את הראיה, כמה היית מכיר לו תודה אבל אתה התרגלת לזה אז את לא מכיר תודה על הראיה שלך וככה כל פרטי העולם.
יש משהו, שהעולם מלא טוב לפרטי פרטיו אבל התחושה של ההרגל גורמת לנו לא להיות מסוגלים להרגיש את הטוב.
גם יש לנו שאיפות גדולות וגם הסיבה השניה והיא העיקרית, אנחנו רגילים לטוב ולא מסוגלים לראות אותו.
סיבה שלישית, שיש סוג של טוב שבאמת כואב ואתה לא מסוגל להבין למה הוא טוב. גם זה גורם לך לא להיות מאושר בטוח.
בכל אופן, הסיבות אומרות, שבעצם יש הרבה דברים טובים במציאות שאתה לא מתחבר אליהם, לא חווה אותם כטובים בגלל שאתה פשוט רגיל. מתי שהם יהיו במצב של חיסרון, אז אולי תהיה מודע להם. בגלל שאתה רגיל, אתה לא מודע לזה. אומר רבנו בחיי, אתה חייב להסתכל על כל מה שעברת, ולראות את כל הטוב שהקב"ה נתן לך גם בלי שהיה מגיע לך.
כל הטוב שקיבלת עד עכשיו, שאתה צריך להיות מודע לו, לא באמת היה מגיע לך אבל אתה קיבלת אותו. אם תראה את כל הטוב שקדם לך במציאות, יהיה לך יותר לסמוך על הקב"ה.
צריכים לעורר ולקבוע זמן להתבונן על חסדו של הקב"ה, להכיר מחדש עד כמה הקב"ה משפיע לנו רוב טוב וחסד בכל יום ויום.
סדר יומו של יהודי מתחיל באמירת "מודה אני לפניך כו'" – הדבר הראשון שצריכים לעשות זה להיות מודה ומכיר בטובה ובברכה שנתן לנו הקב"ה, עד שיכלו שפתותינו מלומר די.

מקורות