fbpx

נושא: הלכה

כשרות הציצית לילד קטן

ילד קטן שהגיע לגיל חינוך ציצית, אמנם חוטי הציצית נקרעים תדיר מחמת השתובבותו. האם מ"מ צריך להקפיד כל הזמן שילך בטלית עם חוטים כשרים, או שהעיקר ששמים עליו טלית קטן לחינוך עניין המצוה, אף שאינו כשר ממש?

מפשטות הפוסקים מובן, שילד שהגיע לגיל חינוך צריך להלבישו בטלית קטן כשר. אמנם בנידון דידן מצד הטורח, אפשר שיש להקל כל עוד יש שיטות בהלכה הפסוקה – שמכשירים אורך חוטים אלו. (ועל דרך מה שמובא ב'סידור הרב' לגבי שיעור הטלית עצמה, שמקילים לגבי קטן כהפוסקים שזה 'אמה על אמה' בלבד).

מקורות

שולחן ערוך אורח חיים הלכות ציצית סימן יז סעיף ג: קטן היודע להתעטף, אביו צריך ליקח לו ציצית לחנכו. הגה: ודוקא כשיודע לעטוף שני ציציות לפניו ושנים לאחריו (הגהות מיימוני פ"ג), ויודע לאחוז הציצית בידו בשעת ק"ש (מרדכי סוף פרק לולב הגזול).

עטרת זקנים סימן יז ס"ק ב: ויש אומרים דלענין קטן שעכשיו הוזהרו הכל לקנות לעצמן, לפיכך צריך לקנות גם לקטן בגד של ד' כנפות לחנכו, כמו לעצמו. דכל חינוך לקטן, שיהיה רגיל בקטנותו לקיים מצות ציצית, כאשר רואה מאביו. (ב"ח ד"ה קטן): שמעתי שיש מחמירין לבדוק הציצית, אפילו כשכופלין הטלית, משום דשמואל סבר [מנחות מא, א] כלי קופסה חייב בציצית, ויש פוסקים כמותו. ורי"ף [יב, א] כתב, הא דשמואל ליתא:

משנה ברורה סימן יז ס"ק ט: ליקח לו ציצית – פי' ליקח לו בגד של ד' כנפות ולהטיל בו ציצית כדי לחנכו במצות. ושיעור טליתו כתב בפמ"ג בסי' ט"ז ובדרך החיים שהוא כדי להתעטף בו ראשו ורובו שלו ומשערינן בקטן עצמו שמתעטף בו לפי גדלו ולפי קטנו ואם יש בו זה השיעור אז צריך אביו להטיל בו ציצית ולברך עמו ואם אין בו זה השיעור אין מברכין עליו:

שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן יז סעיף ד: קטן היודע להתעטף כגון שיודע להשליך ב' כנפות לפניו וב' כנפות לאחריו ויודע לאחוז הציצית בידו בשעת קריאת שמע כמו שנוהגין אביו חייב לקנות לו טלית בת ד' כנפות ולהטיל בה ציצית כדי לחנכו במצות (ועיין סי' כ"ד דזה אינה חובה כל כך אבל מכל מקום אביו חייב להטיל ציצית לכל בגד שיש לו ד' כנפות שהבן מתלבש בו כיון שכבר הגיע לחינוך):

וראה לקו"ש לה וירא א. עמ' 63. סוף אות ב. והערה 20: שמציין לחידושי הריטב"א מסכת סוכה דף ב עמוד ב: אמר רבי יהודה מעשה בהילני וכו' עד כל מעשיה לא היתה עושה אלא ע"פ חכמים. מהא שמעינן דקטן שמחנכין אותו במצות [צריך] לעשות לו מצוה בהכשר גמור כגדול דהא מייתינן ראיה בשמעתין מסוכה של הילני משום דלא סגיא דליכא בבניה חד שהגיע לחינוך דבעי סוכה מעלייתא, מקרא מלא דבר הכתוב חנוך לנער על פי דרכו, וגדולה מזו אמרו במסכת עירובין (מ' ב') גבי זמן ביום הכפורים ליטעמיה לינוקא דלמא אתי למיסרך, והוצרכתי לכתוב זה לפי שראיתי חכמים טועים בזה.

תלמוד בבלי מסכת עירובין דף מ עמוד ב: ואמר רבה: כי הוינא בי רב הונא איבעיא לן: מהו לומר זמן בראש השנה וביום הכפורים? כיון דמזמן לזמן אתי – אמרינן, או דילמא: כיון דלא איקרו רגלים – לא אמרינן? לא הוה בידיה. כי אתאי בי רב יהודה אמר: אנא אקרא חדתא נמי אמינא זמן. – אמר ליה: רשות לא קא מיבעיא לי, כי קא מיבעיא לי – חובה מאי? – א"ל: רב ושמואל דאמרי תרווייהו: אין אומר זמן אלא בשלש רגלים. – מיתיבי תן חלק לשבעה וגם לשמונה, רבי אליעזר אומר: שבעה – אלו שבעה ימי בראשית, שמונה – אלו שמונה ימי מילה. רבי יהושע אומר: שבעה אלו שבעה ימי פסח, שמונה – אלו שמונה ימי החג. וכשהוא אומר וגם – לרבות עצרת וראש השנה ויום הכפורים. מאי לאו לזמן? – לא, לברכה. – הכי נמי מסתברא, דאי סלקא דעתך לזמן – זמן כל שבעה מי איכא? – הא לא קשיא, דאי לא מברך האידנא – מברך למחר וליום אוחרא. מכל מקום בעינן כוס? לימא מסייע ליה לרב נחמן, דאמר רב נחמן: זמן אומרו אפילו בשוק. – הא לא קשיא – דאיקלע ליה כוס. – התינח עצרת וראש השנה, יום הכפורים היכי עביד? אי מברך עליה ושתי ליה – כיון דאמר זמן קבליה עליה, ואסר ליה. דהאמר ליה רב ירמיה בר אבא לרב: מי בדלת? ואמר ליה: אין, בדילנא. – לברוך עליה ולנחיה – המברך צריך שיטעום! ליתביה לינוקא – לית הלכתא כרב אחא, דילמא אתי למסרך. – מאי הוי עלה? שדרוה רבנן לרב יימר סבא קמיה דרב חסדא במעלי יומא דריש שתא, אמרו ליה: זיל חזי היכי עביד עובדא, תא אימא לן. כי חזייה אמר ליה: דלויה לרטיבה, רפסא ליה בדוכתיה. אייתו ליה כסא דחמרא, קדיש ואמר זמן. והלכתא: אומר זמן בראש השנה וביום הכפורים. והלכתא: זמן אומרו אפילו בשוק.