לפעמים הרצון להעניק לילדינו 'דברים טובים' רבים כל כך, משתלט על מחשבותינו ויוצר בהן בלבול וחוסר סדר, וכשלא ברור לנו מהם הדברים הנצרכים, אנו עלולים לשכוח או לא לשים לב לעניינים שדווקא בהם חשוב להשקיע.
אם רוצים לדעת מהי באמת החובה שלנו כלפי הילדים שלנו, צריכים להסתכל מה התורה מחייבת את האבא, ומתוך זה ניתן ללמוד גם במשמעות הנפשית של הדברים.
לשם כך ניתן להסתייע בדברי חז"ל במסכת קידושין המונים חמש מחויבויות המוטלות על האב עבור בנו. מלבד קיום מחויבויות אלו כפשוטן, ניתן לומר כי בכל אחת מהן הדגשים חינוכיים ורוחניים המיוחדים לה. כך נוכל לעשות סדר ולשים לב שאיננו שוכחים דברים חשובים הכלולים במסגרת חובתנו כהורים.
- חובתו הראשונה של האב לבנו היא ללמדו תורה. בחובה זו נכללת גם הקניית ההשקפה של התורה והחסידות, שיחותיו ואיגרותיו של הרבי וכו' על מאורעות החיים.
אך הדגש הוא להביא את הילד לידי אהבת התורה והלימוד. וכלשון חז"ל "אין אדם למד אלא במקום שליבו חפץ". חפץ פירושו רצון שיש בו תענוג.
אם האב מכריח את בנו ללמוד בפקודה, באיום בעונש וכדומה, אין הוא יוצא ידי חובתו ללמדו תורה. הלימוד שהקנייתו נעשתה שלא באופן של אהבה ותענוג, לא יופנם בו ולא יוטמע בו לעתיד. רק אם הילד יחווה את הלימוד מאהבה, ויראה בבית דוגמה אישית, שגם אביו לומד תורה באהבה ובשמחה, אזי יוקנה לו הלימוד הנכון והטוב.
- על האב מוטל תפקיד נוסף – ללמד את בנו אומנות. בלימוד אומנות נכלל גם החינוך לקבלת אחריות וטיפוח ההבנה שיש להתאמץ ולהתייגע בשביל להגיע להישגים שכן בחיים לא מקבלים הכול "בחסד חינם". בכל סוג של אומנות – יש צורך ביגיעה ומאמץ כדי להצליח.
בלימוד האומנות נכלל הקניית ערך השליחות. כשם שאדם צריך לפעול בעולם לצורך פרנסה גשמית, הוא צריך לפעול בעולם לצורך פרנסה רוחנית: לבצע את שליחותו בעולם ולתקן את הדרוש תיקון ברוחניות – זו האומנות האמיתית, ועל ההורים 'לשדר' לילדיהם את ערך השליחות ועשייתו מתוך שמחה וטוב לבב.
- החובה השלישית שמוטלת על האב היא להשיא לבנו אישה.
מלבד פשט הדברים, נכלל בזה גם הכשרת הילד או הילדה לקשר של נישואים ולהקמת בית. כיצד זה נעשה? ראשית, ע"י דוגמה אישית. כאשר הילד רואה שהקשר בין ההורים נעים, בחברות טובה, בפרגון הדדי ורגישות, מצטיירת אצלו 'תמונה' שנישואין והקמת בית הם דבר טוב ונעים. אם חלילה המצב אינו כזה, הוא יגיע לחשיבה מוטעית שנישואין פירושם מריבות, פגיעות הדדיות וכדומה.
על דרך זה אם הילד שומע מההורים שמאז הנישואין הם רק "שורדים" ו"מחזיקים מעמד", הוא יחשוב לעצמו: "למה לי ה'משא' הזה? לשם מה לקחת כזה 'עול' על הכתפיים?" לעומת זאת, אם הוא ישמע מהם שהנישואין הם הדבר הטוב והנפלא ביותר שקרה להם, הוא קולט שהנישואין הם דבר טוב וחיובי.
נקודה נוספת ועמוקה הכלולה בחובה "להשיאו אישה", היא להביע התחברות, הזדהות, הקשבה, אכפתיות והתעניינות בעולמו של הילד, ובכך ללמד אותו שהוא לעולם לא לבד. אם חלילה חסרות התעניינות ואכפתיות, הילד מפתח תחושה של בדידות, והוא עלול לחשוב שזה היחס הנכון המאפיין קשרים אנושיים, ובעתיד, כאשר יקים משפחה, הוא יתקשה להביע אכפתיות והתעניינות כלפי בני משפחתו, מאחר שלא חווה בעצמו את המקום הזה בצורה מתוקנת.
- חובה נוספת המוטלת על האב היא למול את בנו. מלבד קיום המצווה כפשוטה, יש במצווה גם תוכן רוחני וחינוכי הממשיך ומלווה את הילד גם לאחר מכן.
ב"היום יום" לתאריך ז' חשוון שנקרא בשבוע הבא מובא שישנה הסרת ערלת הגוף, הלשון, הלב – מעשה דיבור מחשבה.
מכאן שמשמעות נוספת להסרת העורלה, היא היכולת להתבטא באמצעות דיבור, שמסיבות שונות זה מלווה בקושי ('מילה' הוא גם מלשון למלל ולדבר). כמו כן יש להסיר גם את עורלת הלב, המסמלת את אותם דברים המפריעים וחוסמים את האדם מהתגלות רצון הלב האמיתי שלו.
ובמילים פשוטות: הורים צריכים לחנך את הילד שלהם להתגבר על מחסומים רגשיים או מעשיים. עליהם ללמד את הילד שהמחסומים האלה הם אתגר, והתמודדות עימם וההתגברות עליהם חשובות. יתכן שהילד יחוש שקל לו יותר כשההורים פותרים את בעיותיו בשבילו, אך הלימוד שיוביל אותו להתגבר בעצמו על אותם מחסומים הוא חלק חשוב בחינוכו.
- מצווה נוספת המוטלת על האב היא לפדות את בנו. לפדיון הבן כפשוטו מספר תנאים, אך העניין הרוחני והחינוכי שבמצווה זו שייך לכל הורה.
כשם שתוכן המצווה כפשוטו הוא שההורים מוכנים לשלם ממון כדי לפדות ולקבל את בנם אליהם, כך גם במובן החינוכי פירושה שחובת ההורים לקבל את הילד שלהם, גם במקרים שהדבר דורש מהם 'תשלום' והקרבה.
לא תמיד קל לאהוב את הילד. ישנם מצבים של 'נפילות' ו'משברים' שבהם מעלותיו של הילד אינן ניכרות וגלויות לעין. מכל מקום ההורה מצווה "לפדות את בנו", כלומר, להיות מוכן לקבל אותו ולהחזיר אותו לחיקם, בכל מצב שהוא נמצא בו.
חובתו ומצוותו של ההורה להעביר לילד שלו את המסר שהוא נמצא איתו בכל מצב, לעולם איננו מתייאש ממנו, ותמיד יעשה כל שביכולתו כדי להוסיף ולהיות איתו ולא יפקיר אותו, חלילה, וזאת מאחר שהיחס ביניהם הוא יחס לא מותנה.
כך גם הקב"ה "יפדה" אותנו בכל מצב וללא תנאים, וכפי שהרבי מבאר בכמה מקומות, שהסדר בתפילה הוא שאומרים קודם "והוא יפדה את ישראל מכל צרותיו" ורק אחר כך "מכל עוונתיו" – ללמדנו שפדיית הקב"ה את עמו־בניו מהגלות ומצרותיו והחזרתינו אליו אינה מותנית בשום דבר, לא בריחוק גשמי אך גם לא בריחוק רוחני.
צריכים לזכור את הנקודות הללו, לשנן אותן כמו שצריך, ולראות שאכן אנחנו מונחים במקומות שבהם אנחנו צריכים להיות.
השינון של אלו המצוות, וענינים נוספים, כל אחד כיד ה' הטובה עליו, בטח יביא התקדמות ממשית בחינוך הילדים, ויגדל אותם לחיילים נאמנים בצבאות ה'.
