כוח לילדים

גם הורה שזוכה והטיפול בילדיו וחינוכם מסיבים לו עונג ושמחה, הוא לא יכול להסתפק באותו המקום של השמחה וההנאה, והוא מוכרח להשקיע כוחות גדולים, כדי שהחינוך יהיה בפועל בצורה טובה ואמיתית.

במשימה חשובה ומהותית כל כך, לא די להסתפק בעשייה זורמת, מאחר שדבר שאדם עושה מתוך הנאה ותענוג מוגבל במהותו: כל עוד הוא מרגיש שהעשייה 'זורמת' הוא ימשיך בה, וברגע שיחוש קושי – הוא עלול לאבד בה ענין.

בגידול הילדים ובחינוכם יש לפתח תודעה עמוקה יותר – של 'שליחות' ו'משימת חיים', ולהשקיע בזה מאמץ רב גם מעבר להנאה ותענוג.

כך ניתן גם לפרש את הביטוי שנקטו חז"ל (שנאמר על יעקב אבינו): "צער גידול בנים". אין פירוש הדבר שגידול ילדים צריך להיות מלווה בעצב וקושי, חלילה, אדרבה, ייתכן שמשימה זו תהיה הדבר המשמח ביותר בעבורו, אבל היא דורשת השקעה ומאמץ.

יש בחיים דברים נוספים שכדי להשיגם האדם נדרש להשקיע ולהתייגע, כגון עבודה לצורך פרנסה וכדומה. אך חשוב להבחין בהבדל בין הדברים. הילדים הם ה'המשכיות' של ההורים וביטוי מהותם יותר מכל דבר אחר, ולכן המאמץ שעל ההורים להשקיע במשימת חינוכם שונה מן ההשקעה בעבודה לדוגמה, שהיא השקעה בעניין חיצוני לנו שאינו מבטא את מהותנו, ואין היא 'מטרה' כשלעצמה.

וכפי שהרבי מרבה לעסוק ברעיון זה בשיחותיו, בפירוש הפסוק "יגיע כפיך כי תאכל", שרק ה'כפיים' המסמלות את הכוחות החיצוניים צריכות להיות מושקעות בעבודה, ואילו המוח והלב צריכים להיות פנויים לענייני עבודת ה'.

התמונה שונה כאשר מדובר בחינוך הילדים: השקעה בחינוך הילדים מקיפה את הכול. היא איננה רק יגיעה ב"כפיך" אלא גם בכל פנימיותו של ההורה, השקעה המלווה בתשומת לב ואכפתיות, ביגיעת המוח והמחשבה. לא די ב'השתדלות' של ההורה, שומה עליו להיות אחראי ומכוון לתוצאה הנכונה.

אמנם לעיתים, כשההורה חש שעושה ככל יכולתו כדי להעניק לילדיו את החינוך הטוב ביותר, ובכל זאת קיים קושי או התוצאה אינה משביעה את רצונו, לא נותר לו אלא להתפלל אל ה' ולסמוך עליו, אך אין זה שיצא ידי חובת 'השתדלות' כבפרנסה, מאחר שהחיבור שלו לילדיו הוא חיבור עצמי, של מהות, ולא רק של 'אמצעי' חיצוני.

הבדל נוסף בין שני סוגי ההשקעה: השקעה הנעשית להשגת אמצעי חיצוני, עשויה להיתפס לפעמים כבזבוז זמן, לדוגמה: אדם יכול לומר לעצמו: הלוואי והייתי יכול להשיג את הכסף הנחוץ לפרנסת בני ביתי בלי לעבוד, ולנצל את הזמן שכעת אני משקיע בעבודה – לדברים אחרים, חשובים ומהותיים ממנה. מחשבה זו עתידה להתגשם בזמן הגאולה, אז יתקיים "ועמדו זרים ורעו צאנכם", ונוכל להיות פנויים ללמוד תורה ו"לדעת את ה'".

לעומת זאת קיום מצוות "ושִננתם לבניך", אינו חובה של אין ברירה. בהשקעה בחינוך, האדם מממש את מהות חייו ומשמעותם, ואי אפשר לוותר עליה. משימת החינוך איננה 'עבודה' חיצונית. היא־היא המהות.

ההשקעה בחינוך היא הכלי לתענוג ולשמחה שתבוא אחר כך "הזורעים בדמעה – ברִנה יקצורו". הנחת שתגיע בעזרת ה' תלויה בה. הצער הכרוך בה ("צער גידול בנים"), הנובע ממקום עמוק ואמיתי – יחסוך מאיתנו צער אחר, שעלול  להגיע אם נתרשל בתפקידנו.

ההשקעה הנדרשת אינה מצטמצמת לתקופה שבה הילדים קטנים וזקוקים לסעד בכל פרט בחייהם, אז מובן מאליו שיש להשקיע בכל הדרוש להם: להאכיל אותם, לדאוג לבריאותם ללמד אותם ולחנכם לשמירה על כללי התנהגות בסיסיים וכן הלאה.

ההשקעה נחוצה גם בהמשך, בכל שלב בהתפתחותם, וצריכה לבוא לידי ביטוי לכל לראש, בזמן שההורים מקדישים עבור הילד שלהם, להתעניינות בעולמו, לימוד איתו, טיול איתו וכדומה. זהו זמן האיכות האמיתי, ואין לחפש לו תחליפים.

ייתכן שבעולמו של ההורה פעולות אלו תיתפסנה כמשעממות, בכל זאת הוא צריך 'לרדת' מעולמו ולהשקיע את כוחותיו בילד שלו, במלוא תשומת הלב והנחת, לא לנסות לקצר את הזמן או להתחמק מן המשימה, ולא כלאחר יד כדי לצאת ידי חובה.

ההשקעה בחינוך כוללת גם השקעת המחשבה להעניק לילד את כל מה שהוא צריך, לדוגמה: איך להעצים את החום הרגשי כלפי הילד, איך להציב גבולות נכונים ועוד.

גם בפיתוח סמכותיות – חשוב להשקיע חשיבה: ההורה לא יכול לפטור את עצמו באמירה "מטבעי, אינני אדם סמכותי. אני לא מסוגל להיות סמכותי גם כלפי הילד". אסור להורה 'לוותר' לעצמו. עליו להתאמץ כדי לבנות את הסמכותיות, ואם הוא מתקשה בזה – עליו לפנות לעזרה: לקרוא וללמוד, להסתייע באנשי מקצוע וכדומה.

הרבי הרש"ב הכריז (הודפס בהיום יום לתאריך כ"ב בטבת):

"כשם שהנחת תפילין בכל יום היא מצווה מדאורייתא על כל יהודי, מבלי הבדל אם הוא גדול בתורה, או איש פשוט – כך חוב גמור על כל יהודי להקדיש כחצי שעה מחשבה בכל יום אודות חינוך בניו, ולעשות ככל שבכוחו, ויותר מכפי כוחותיו, לדאוג ולפעול על בניו שילכו בדרך שבה מדריכים אותם".

הרבי מסביר (לקו"ש נח ח"א) את ההקבלה בין החינוך למצוות תפילין: כשם שמצוות תפילין אינה מצווה מעשית בלבד, אלא עניינה הפנימי הוא שעבוד המוח והלב, כך גם משימת החינוך – אין להסתפק בעשייתה כדי לצאת ידי חובה בלבד, אלא לעשותה מתוך שעבוד המוח והלב.

יש לזכור אפוא שהחינוך לא יקרה ממילא ומעצמו, הוא דורש השקעה ויגיעה ובכללן השקעה ויגיעה של ההורים בעבודה עם עצמם. הורים שיהיו במקום פנימי ובמצב רוח של ביטחון ושמחה, ישרו בבית אווירה נכונה וישכילו להניח מצע מתאים לגידול נכון של ילדיהם וחינוכם.

חזרה על הנקודות המבוארות לעיל, הם המפתח כדי ליצור בתוכך את המקום שמצליח להאמין בילדים, לחנך אותם כמו שצריך.

בסוף, אתה צריך לזכור, זה כל ההמשכיות שלך.