תשובה: בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם פדיון הבן צריך להעשות על ידי כהן דוקא? ב) האם מספיק מה שידוע בין האנשים ונתפרסם שהוא ממשפחת כהנים, או שצריך כהן מיוחס דוקא? ג) האם אדם יכול לומר על עצמו שהוא כהן? ד) האם יש ענין להפדות באמצעות כמה כהנים שמתוך כך יש יותר סיכוי שנפדה על ידי כהן מיוחס?
ראשית יש לציין לגבי הדיון בייחוס כהנים בזמן הזה למה שכתב וציין בפתחי תשובה על ההלכה בשולחן ערוך יורה דעה הלכות חלה סימן שכב סעיף ה, שחלת חוצה לארץ, אף על פי שהיא טמאה, הואיל ועיקר חיובה מדבריהם, אינה אסורה באכילה אלא על כהן שטומאה יוצאה עליו מגופו, והם בעלי קרי וזבים וזבות ונדות ויולדות. אבל שאר הטמאים במגע הטומאות - אפילו טמאי מת, מותרים לאכול אותה.
ומפני כן, בין בסוריא בין בחוצה לארץ, אם רצה להפריש חלה אחת, מפריש אחד מארבעים ושמונה ונאכלת גם לקטן שעדיין לא ראה קרי, או לקטנה שעדיין לא ראתה נדה, ואינו צריך להפריש שוב חלה נוספת.
וכתב על כך הרמ"א, שיש אומרים כיון שאין חלה נאכלת בזמן הזה בארץ ישראל, גם בשאר מקומות על כן אין צריכים להפריש רק חלה אחת, ולשרפה. וכן המנהג פשוט בכל מדינות אלו, שאין מפרישים רק חלה אחת בלא שיעור, ושורפים אותה כמו שהיו עושים כאשר היו מפרישים שתי חלות, שהחלה שהיתה נשרפת לא היה לה שיעור. ומכל מקום נוהגים ליטול כזית.
והנה על מה שכתב 'המנהג פשוט', כתב בבאר היטב שכתב שאין בקיאים ביחוסי כהונה. ופתחי תשובה ציין לדיון בזה בריבוי מקומות בפוסקים. ולמעשה נוטים לומר שמספיקה החזקה שהוא כהן לגבי פדיון הבן, וכמובא בפוסקים לגבי שארי דינים כיוצא בזה.
וכפי שביאר בארוכה בשאלות ותשובות מהרי"ט חלק א סימן קמט, ובתוך דבריו כתב שאותם זחוחי הלב שתוקעים עצמם בדבר הלכה וינאמו נאום שהכהנים שבזמנינו אין להם חזקה, והביאו הוכחה לכך ממה שכתב הריב"ש סימן צד, הנה חלילה לרב שבא להפקיע חזקת כהונתם במה שהחזיקום עד עתה בחזקת כהנים, שהרי אפילו במשפחות שבישראל מועיל בהם חזקה, שהרי נפסקה ההלכה בעשרה יוחסין שכל המשפחות בחזקת כשרות עומדות. וכל שכן כהנים שנוהגים מנהג כהונה שמחזיקים אותם בחזקת כהנים כל עוד לא נוצר ערעור על כך.
ובהמשך דבריו מביא מה שכתב הטור באבן העזר סימן ב בשם הרמ"ה, שהרי נתבאר במסכת קידושין שכל המשפחות בחזקת כשרות, אך היינו רק מי שיש להם חזקת כשרות שבהם אין צריך לבדוק אחריהם, אבל מי שאין לו חזקת כשרות כגון שאין משפחתו ידוע צריך ראיה ליוחסין שמא עבד הוא.
ומסיים שם שאמנם אין המנהג כן, אלא נוהגים למעשה שאפילו לעניין פדיון הבן מהתורה שמסתמכים על חזקת כהונה. אמנם יש בני אדם המחמירים על עצמם לפדות על ידי הרבה כוהנים (כמובן בלא ברכה בפעמים הבאות), שמתוך כך יותר מצוי שיזדמן לו כהן מיוחס. וכן מובא בשאילת יעב"ץ חלק א, קנה. וכן היה נוהג הגר"א שהיה בכור, כפי שמובא בספר עליות אליהו סימן ז.
ובסידור יעבץ בהלכות פדיון הבן הוסיף, שמאחר והאדם נותן זאת רק משום שמא אינו פדוי, ואינו מעוניין באמת ליתן לכהן כסף נוסף, על כן משום גזל כהן, שלא יעבור על איסור גזל, מן הראוי שלא יתן את הכסף במתנה לכהן אלא רק 'במתנה על מנת להחזיר', שעל פי הלכה ניתן לצאת ידי חובת פדיון הבן מעיקר הדין גם במתנה על מנת להחזיר. וכן הביא להחמיר בדרכי תשובה סימן סא, סימן קטן קלג. אולם הגר"א חשש שלא יוצא בזה ידי חובת פדיון באם נותן מלכתחילה רק על מנת להחזיר, ולכן נהג החומרא הראשונה בלבד, וכן הוא המנהג אצל 'עמא דבר'. ואין חוששים לגזל הכהן, מאחר והוא נותן זאת מדעתו על מנת להחמיר על עצמו לצאת ידי ספק.
העולה מן האמור, שהמנהג בפועל להסתמך על 'חזקת כהונה' אפילו לגבי דינים מהתורה כמו 'פדיון הבן'.
[אולם יש מחמירים על עצמם לפדות את עצמם בכל כהן שימצאו לנכון לפדות עמו (בלא ברכה כמובן בפעמים הבאות שלאחר הפדייה הראשונה), בכדי שמתוך ריבוי הפדיות יש יותר אפשרות שיזדמן להם כהן מיוחס.]
