Ask The Rabbi

נושא: תפילין ומזוזות

יציאת מצרים בפנימיות

כיצד אפשר לפרש את המושג של יציאת מצרים במובן הנפשי פנימי של הדברים, איך זה בנפש של כל אחד ואחד? בתרגום לחיי היום יום תודה רבה לכם.

חג הפסח הוא הזמן המתאים לברר מה משמעותה של יציאת מצרים הפנימית, בנפשו של כל יהודי.
'מצרים' אלו המְצָרים והגבולות הטבעיים של העולם כולו וגם המצרים האישיים של האדם.
'יציאה ממצרים' פירושה יציאה של האדם מאותם ההרגלים שמְצֵרים את צעדיו.
לפני יציאת מצרים, שום עבד לא היה יכול לברוח. הכוח של ההרגל והטבע חזק כל כך, שהמחשבה על יציאה או בריחה כלל לא עלתה על הדעת. אך בחודש ניסן, זמן הגאולה, ניתן לנו הכוח לצאת ממצרים.
יציאת מצרים האישית היא יציאת הנפש האלוקית מהמאסר והשליטה של הגוף. תהליך זה צריך להתבצע בכל יום ויום, והוא תמצית המאבק של הבינוני.
בגמרא נאמר: "אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים" (ברכות ה ע"ב). כאשר האדם אסור־כלוא בתוך דבר מסוים הוא לא יכול להוציא את עצמו ממנו. כאשר האדם פועל כ"אוטומט" בשל הטבע שלו, כאשר הנפש הבהמית מנהלת אותו ושולטת בו, הוא לא יכול להשתחרר. הוא אסור בתוכה, וכדי לצאת הוא זקוק לעזרה מבחוץ.

"עובד אלֹקים"
בפרק טו בספר התניא אדמו"ר הזקן מבאר שתפקידו של 'עובד אלוקים' הוא להישאר במצב רוח אקטיבי של חיות, שמחה, התקדמות ועלייה גם מתוך דברים טובים שכבר התרגל אליהם.
הוא מביא דוגמה לרעיון זה מן הגמרא המספרת שמי שמכונה "אֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ'' (מלאכי ג, יח) לומד את הפרק 100 פעמים, ואילו "עֹבֵד אֱלֹקִים" (שם) לומד אותו הפרק 101 פעמים. הפעם היחידה הנוספת הזאת היא שמוציאה אותו מדרגת "אֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ'' ומעלה אותו לדרגת "עֹבֵד אֱלֹקִים".
בימי הגמרא היה נהוג ללמוד כל דבר 100 פעמים. ספרים לא היו אז, ומטרת השינון הייתה להפנים את הלימוד ולקַבֵּעַ אותו בזיכרון הלומד. זו הייתה השיטה. כך נהגו כולם. זה היה טבעו של הלימוד. הפעם האחת הנוספת, שאינה נעשית מתוך הרגל בעלמא, עולה בחשיבותה על כל מאה הפעמים שקדמו לה. היא הוציאה את האדם מרגילוּתו ונתנה לו את היכולת לשנות. ברגע שעשה פעולה שמעבר להרגל, הוא זכה בתואר "עֹבֵד אֱלֹקִים".
אין הכוונה לזלזל בהרגל, חלילה. ההרגל טוב ואפילו מצוין, ועם זאת חסרה בו האיכות המיוחדת של ההתמודדות ושל ההתגברות. "עֹבֵד אֱלֹקִים" האמיתי מתגבר על הטבע וההרגל. ההסתפקות ב"אוטומט" אינה מאפשרת בחירה חופשית אמיתית, התמודדות והתגברות, שהן התנאי לעלייה למדרגת "עֹבֵד אֱלֹקִים".
הטבע הבסיסי של האדם עשוי לגרום לו להתנגד ליציאה מהשגרה ומן ההרגל, הנוחים כל כך. "מה רע בלימוד 100 פעמים? הרי אני משקיע בו זמן רב, וכבר התרגלתי?!" – האדם ישכנע את עצמו, ויתהה: "לשם מה לשנות?" אך כשישתכנע לפעול אחרת, לצאת מרגילוּתו, תתחיל אצלו העבודה הפנימית, ובהתבוננות לאחור – הוא יבין לשם מה היה השינוי נחוץ.

כל אחד ומידותיו
היציאה מהרגילוּת אינה אחת אצל כולם. לכל אחד יש נקודה או תחום בעולם הרגש והמידות – נטייה מולדת לכעס, עצלנות או פחד וכדומה – שבהם הוא נדרש להתמודדות ולתיקון. ייתכן שמידות מסוימות כבר מתוקנות למדי אצלו (מאחר שכבר תיקן אותן בעבר או אפילו בגלגולים קודמים, כמובא בקונטרס העבודה של האדמו"ר הרש"ב), אבל מידות אחרות – עליו לעמול הרבה ביגיעת הגוף וגם הנפש, כדי לתקנן.
יש להכיר בחשיבותו של המאמץ – עבודת המידות ותיקונן – כדי להגיע למדרגת "עֹבֵד אֱלֹקִים". לעיתים האדם יודע שיש בו מידות שורשיות בעייתיות, אבל הוא נוטה "לוותר" על המאמץ לתקנן. ה"וויתור" הזה לכאורה חוסך ממנו מאמץ, אבל יצא שכרו בהפסדו: אותן נקודות לא פתורות "תוקעות" אותו בחיים שוב ושוב ומפילות אותו. ה"חיסכון" לא "השתלם".

לפעמים אני מוצא את עצמי מתוסכל בתוך עצמי – האם אני רוצה טוב או שאני רוצה רע? האם הנפש שלי היא מכוונת כלפי הצד החיובי או שהיא בנטייתה כלפי הצד השלילי? זוהי מין תחושה כבידה של פיצול אישיות.. אשמח למענה. תודה

יציאת מצרים הפנימית של כל יהודי מבוססת על ההנחה שאנו מורכבים משני חלקים: בכל אחד מאיתנו יש הצד הטהור, השלם, האלוקי; והצד החיצוני של התודעה, של היצר הרע והנפש הבהמית.
האשליה הגדולה של האדם, שהיא טעותו הגדולה, היא המחשבה שהוא כולו זהות אחת. כשמתעוררים בו רצונות לא טובים, הוא חושב שהם מבטאים את המהות שלו, והוא איננו מודע לעובדה שהם מבטאים רק חלק אחד שלה ולא את כולה. הוא איננו מאמין שיש בו גם נפש אלוקית. ולחלופין כשמתעוררים בו הרצונות הטובים, הוא חושב שאם רצונות כאלה מייצגים את מהותו – הרי הוא כבר מושלם.
האדם צריך להיות מודע לחלוקה הפנימית שבתוכו: יש בו רצון טוב אבל יש בתוכו גם מקום שממנו מתעוררים רצונות לא טובים. עם הרצונות האלה עליו להתמודד ולבלום אותם כראוי.
המודעוּת לקיומם של שני הממדים האלה – נפש אלוקית ונפש בהמית – עוזרת לנו להשליט סדר פנימי במה שעובר עלינו וגם להיטיב להתמודד עם הצד החיצוני – המציב אתגרים בדרכנו.
יש מצב המכונה 'מצרים'. מצב זה פירושו שליטה של התודעה החיצונית והנמוכה על הצד הטהור והשלם שבנו, עד שנדמה כאילו היא (התודעה) השליטה, הדומיננטית, לפחות בזמנים מסוימים. דוגמה לשליטה כזאת עשויה להיות אמירה בנוסח: "אני כועס אבל אני לא יכול אחרת. זה אני" – שיש בה כביכול השתמטות מאחריות והטלתה על מהות חיצונית: האדם מציין שהשליטה בכעס אינה תלויה בו.
היציאה ממצרים לחירות היא אותו תהליך פנימי שכל אחד צריך לעבור, הכולל השתחררות מהמֵצַר חיצוני וחשיפת ה'עצמי' האמיתי.

להכיר שיש אויב
לא תמיד קל לצאת מהמֵצַר. השלב הראשון של היציאה מהמְצָרים הוא בריחה מהרע בלבד, כמבואר בהרחבה בפרק לא בתניא.
מתברר שגם אחרי כל מכות מצרים, עדיין נותר לעם ישראל בתוכם צד חיצוני שהזדהה עם מצרַיִם ורצה להישאר שם, והייתה לו מידה מסוימת של שליטה עליהם. וכדי להשתחרר ממנו – היה הכרח לברוח – לברוח מהמְצָרים, מאותו מקום פנימי בתוכם שעדיין משעבד אותם.
לעומת זאת, לעתיד לבוא "לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן" (ישעיהו נב, יב) – בעתיד לא יהיה רודף ולכן לא יהיה צורך במנוסה. כשאין התנגדות ושעבוד פנימי, גם אין התנגדות ושעבוד בחוץ.
מהי משמעות הבריחה? לכאורה, אנו רגילים לשמוע שהטיפול הנכון בבעיות הוא התמודדות עימן ולא בריחה מפניהן. דברים אלו נכונים על פי רוב, אבל ביציאה לחירות, ובמיוחד לחירות פנימית – הבריחה הכרחית, והיא הבסיס וההתחלה לתהליך כולו.
בגשמיות, אדם הבורח מפני סכנה, איננו הולך בנחת ורוגע, אלא רץ. הוא מגייס את כל כוחותיו כדי להתרחק מאזור הסכנה – להגיע רחוק ככל האפשר בזמן הקצר ביותר. התנהלות זו מתאימה ונכונה גם לגבי יציאת מצרים הפנימית.
אם כן, הבריחה היא הפעולה ה'מעשית' הראשונה, אבל קודמת לה פעולה מחשבתית־הכרתית, וגם היא בנויה כמה שלבים:
תחילה נחוצה מודעוּת לקיום הסכנה. מודעוּת זו פירושה הבנת האדם שמולו ניצב אויב (הצד החיצוני שבתוכו, שאיננו ה'אני' האמיתי שלו) שמנסה לשכנעו לפעול בדרך מסוימת שמְסַכנת אותו.
האדם מתבונן בתוך עצמו, מזהה את הקול של הנפש האלוקית שלו. הקול הזה מבטא רצון מסוים. האדם שומע אותו ומציב לעצמו יעד ברור – להגשים את הרצון הזה. ואז הוא שומע בתוכו קולות אחרים שמבטאים חששות, ספקות או משיכה למקומות חומריים ונמוכים יותר. הקולות המבטאים מסרים המנוגדים למסר של הקול האלוקי – הם אויב!
כיצד נכון להתמודד עם האויב הזה? ראשית אין להתייצב מולו פנים אל פנים, אין לתת לו לגיטימציה, ואין לפתוח עימו במשא ומתן. מאויב כזה – בורחים. פתיחת פתח ואפילו קטן לדיון עימו, תביא לפעירת תהום לרגלי האדם ולנפילתו בתוכה.
בדרך כלל, בתחילת הדרך של השינוי והיציאה ממצרים, עדיין יש באדם מידה מסוימת של הזדהות עם הקולות השליליים. עליו למנוע מאותה הזדהות שבתוכו להשמיע את קולהּ. המניעה המוחלטת אפשרית בדרך אחת בלבד: בריחה!
האדם יקבל החלטה, ומייד יוציאהּ מן הכוח אל הפועל, וינוס על נפשו. ובעודו בורח – יביט רק קדימה ולא יפנה ראשו לאחור כלל. הם ירדפו אחריו, אבל הוא יברח קדימה בכל כוחו.
לדוגמה: אדם שמכור להרגל שלילי מסוים. הוא יודע שמקור ההרגל בצד הנמוך, בנפש הבהמית; הוא יודע גם שההרגל הזה הרסני. הוא מקבל החלטה – להשתחרר ממנו. ברגע שההחלטה תתקבל, קולות פנימיים אחרים "ירימו ראשם" בתוכו וינסו להניא אותו מההחלטה. הם יכולים לנסות לרפות את ידיו: "אין לך סיכוי," יאמרו לו, ולחלופין – לשכנעו שהמהלך שהוא מתכנן אינו טוב כפי שהוא חושב: "ההרגל הזה לא מזיק כל כך, ולמעשה יש בו גם תועלת. אם תחדל ממנו – תפסיד. לא כדאי לך".
הקולות האלה אינם פועלים בחלל ריק. בתוך האדם עדיין קיים חלק מסוים שמזדהה עם תוכן האמירות שלהם. משום כך – ניהול משא ומתן עימם לא בא בחשבון! בשלב הזה אין לו אלא לברוח. ומהר.
אם כן, הבריחה פירושה זיהוי הקולות החיצוניים וקבלת ההחלטה לברוח מהם; פירושה יכולתו של האדם לומר לעצמו: "הקולות האלה אינם ה'אני' האמיתי שלי. אני מתעלם מהם לחלוטין וממשיך קדימה"; פירושה היכולת לנוע קדימה למרות אותם "רעשים" והפרעות.
אם האדם ייתפס לאשליה שיוכל להתגבר על הקולות האלה (התאוות וההרגלים) בהליכה מתונה, בנחת – מפלתו תגיע במהרה. הוא ייפול שוב ושוב לתוך אותם ה"בורות" שפוערים לרגליו ההרגלים השליליים. המאבקים הפנימיים (בין הרצון לנוע קדימה לניסיונות לבלום את ההתקדמות) יחדלו רק כאשר יעבור להיות במצב "לעתיד לבוא". לכן נחוצות החלטה תקיפה ונחישות: מהקולות – מתעלמים, ובהליכה נמרצת – מתקדמים.
כל עוד יש בתוכנו "ערבוב" (קולות מנוגדים), התהליך טרם החל. תחילה עלינו לזהות את הקלות ה"מעורבבים", וכשזיהינו אותם – להפריד ביניהם ובין המהויות המשמיעות אותם. עלינו ליצור הפרדה ברורה בין שני הממדים שבתוכנו: בין הצד החיצוני ובין השלמות של הנפש האלוקית. ההכרה הברורה תוביל אותנו לקבלת החלטה, וממנה – לבריחה המוחלטת מפני הרודף.

להקדים 'מכות'
מה אִפשר את אותה ההפרדה במצרים? המכות. המכות החלישו את עוצמתם של המצרים, וגרמו לעם ישראל לזהות מי הטוב ומי הרע. אילו היה בכוחן להשמיד את ההזדהות עם המצרים לחלוטין – לא היה צורך בבריחה, אבל כיוון שמידה מסוימת של הזדהות עדיין נותרה בעם – לא היה מנוס מן הצעד היחיד שעשוי להצילם – מנוסה.
גם ב'יציאת מצרים' הפנימית של כל יהודי, יש צורך בהקדמת ה'מכות'. לפעמים אלו מאורעות שבאים על האדם, 'שוברים' את ישותו וגורמים לו להבין שקיימת בעיה; ולפעמים אלו 'מכות' שהאדם מנחית על הנפש הבהמית – הוא גוער בה ונוזף בה וטוען כנגדה שהיא מזיקה לו.
מכה איננה חוויה נעימה, אבל בלעדיה לא תתעורר החשיבה על בריחה. כל עוד נדמה לאדם שטוב לו במציאות המקיפה אותו – לא תהיה לו שום סיבה לנסות לצאת ממנה.
כשאדם 'מכה' את עצמו (לא פיזית כמובן, אלא באמירות תקיפות) הוא מחליש מעט את מידת ההזדהות הפנימית של הנפש הבהמית, והיחלשות ההזדהות היא תנאי להתעוררות השאיפה להשתחרר.

להתגבר על הגעגוע
גם אחרי שעם ישראל ברח ממצרים, עדיין, במקום נסתר בתוכם, פיעמה מידה מסוימת של געגוע למצרים: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם" (במדבר יא, ה)... והרי עבדו שם עבודת פרך וסבלו?! מסתבר אפוא שהיה להם גם תענוג נסתר באותו שעבוד, מצד המְצָרים הפנימיים.
כמו במצרים של אז, גם במְצָרים הפנימיים של כל אדם קיים אותו המנגנון: מאחורי כל מידה שאינה טובה או הרגל מזיק, מסתתר תענוג פנימי דמיוני של הנפש הבהמית, והוא שמושך את האדם שוב ושוב להרגל השלילי, למרות ההרס הטמון בו.
כדי לנפץ את המעגל הזה – חייבים להכות את התענוג הזה ולבטלו מכול וכול; להגיד לעצמנו בצורה ברורה (למרות אי־הנוחות שהאמירה מסיבה לנו) שהוא רע! רק כך ניצור בתוכנו אותה הפרדה בין החלק הפנימי הטוב לחלק החיצוני של התודעה. ואפילו תיוותר בתוכנו מידה מסוימת של הזדהות, מכל מקום נבין שחייבים ללכת למקום אחר. אם כן, ההפרדה היא שפותחת לנו את הפתח לבריחה, ל'יציאה ממצרים'.
את הכוח לכל זה מקבלים ממשה רבנו, שהוא המוביל את ישראל ליציאת מצרים. גם בדורנו, כדי לצאת מכל המצרים, צריך לחזק את ההתקשרות ל"משה רבנו" שבדורנו ולפעול מכוחו.

מקורות