fbpx

נושא: הלכה

יציאת אבל בשבעה להלוית קרובו ר"ל

'אבל' היושב שבעה, ובאמצע ימי אבלותו נפטר ר"ל עוד אחד מקרוביו, האם יכול לצאת מביתו בשעת ההלוויה – בכדי ללות את המיטה?

 

'אבל' אסור לצאת מפתח ביתו – אף לצורך מצוה כהלווית המת, אמנם באם מדובר באחד מקרוביו שחייב להתאבל עליהם, מותר לו לצאת בכדי ללוותו.

מקורות

שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שצג סעיף א: אבל, ג' ימים הראשונים אינו יוצא לבית האבל ולא לבית הקברות; מכאן ואילך, אם מת לאחרים מת בשכונתו, יוצא אחר המטה לבית הקברות, ואינו יושב במקום המנחמים אלא במקום המתנחמים;  ואם אין שם כדי מטה וקובריה, יוצא אפילו ביום ראשון ואפילו בשכונה אחרת. הגה: ומקצת יום ג' הרי הוא ככולו (הגהות מיימוני פ"ז). ולא ראיתי נוהגין כן עכשיו, כי אין אבל הולך לבית הקברות ולא לבית האבל כל שבעה; ואפשר שלאו חיוב הוא, אלא רשות, ומאחר שעכשיו אין מתנחמין כמו בימיהם, שב ואל תעשה עדיף.


פתחי תשובה יורה דעה סימן שצג ס"ק א: ולא לבית הקברות [עבה"ט מ"ש אבל אם מת לו כו' וכן פסק (בתשו' ח"ס סי' שכ"ה) דבמתו מחויב לעסוק בלויתו וכן מפורש במרדכי מ"ק סי' תתקכ"א ע"ש]:


שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן שכה: נפשו היפה בשאלתו באבל תוך ג' ימים שנעשה אונן על מת אחר אי מותר לצאת אחר המטה ולהתעסק בקבורתו משמע למעכ"ת מדיוק לשון הש"ך יו"ד רסי' שצ"ג דוקא למת אחר אינו הולך לבית הקברות אבל על מתו הולך לבה"ק.


דין זה אינו מפורש ולא מצאתיו ודקדוקו של מעלתו דקדוק נכון הוא וכל דילדא אימא כוותי' תלד ונ"ל דתלי' בפלוגת' דמייתי ט"ז ס"ס שמ"א דלמהרש"ל אונן מל בנו קודם קבורה משום דלא פטרוה אלא ממצוה כלליות אבל מצוה פרטיות המוטלת עליו כגון מילה ובעילת מצוה לא נפטר ורמ"א פליג מכל מצות נפטר נמצא להרמ"א כיון שנעשה אונן ופטור מתפילה ותפילין כדי שיעסוק במתו כש"כ שפטור מאבילות של מת אחר שכבר נקבר משא"כ להמהרש"ל דהרי אבילת הוה מצוה פרטיות ולא נפטר ממנו ע"י אנינות והנה דברי המהרש"ל בתשובה סי' ע' וראייתו מההולך לשחוט את פסחו ולמול בנו ושמע שמת לו מת אל יטמא כ"א לשאין לו קוברים ולא למתו ש"מ אונן מל בנו יש לדחות כמו שכ' תוס' ברכות י"ט ע"ב דמיירי בכה"ג ונזיר שמל בנו וקמ"ל אפ"ה מטמא למת שאין לו קוברים אבל אי איננו כה"ג ונזיר שחייב לעסוק במתו אה"נ שאינו מל את בנו וראיתו מבועל בעילת מצוה שאני התם משום הפסד ממונו אמרו חכמים שהפסד כזה דוחה כבוד הבריות של קרובים וממילא איננו מחויב בקבורה ומ"מ שמעתי שהגאון בעל זכרון יוסף עשה מעשה כמהרש"ל וכן הוריתי גם אני עני מפני טעם שלישי שכ' מהרש"ל כיון דנולד בן זכר במשפחה ונתרפאה כל המשפחה א"כ המילה גופה הוה נייח להמת וכבוד המת הוא למול טרם קבורתו וזהו שייך דוקא במילה אבל בנידון שלפנינו נראה לי דטוב הורה.


אח"ז מצאתי דין זה מפורש כנ"ל במרדכי דמס' מ"ק סי' תתקכ"א עיין שם ובהל' שמחות למהר"מ מר"ב סי' תקט"ו ושם בסי' נ"ח מייתי דפליג וס"ל אפי' למת אחר יכול ללוות בתוך ב' ימי אבלו ודלא כראב"ן ע"ש וא"כ עכ"פ במתו פשיטא דמחויב לעסוק בהלויתו וה' יגדר פרצת עמו ישראל הכ"ד א"נ הכותב בחפזון. פ"ב יום ד' ב' דר"ח אדר"ש תקצ"ב לפ"ק. משה"ק סופר מפפ"דמ.


ערוך השולחן יורה דעה סימן שצג סעיף ו: איתא בגמ' [כ"א א] אבל ג' ימים הראשונים אינו הולך לבית האבל מכאן ואילך הולך ואינו יושב במקום המנחמין אלא במקום המתנחמין ע"ש וה"פ אף על גב דאבל אינו יוצא מביתו בשבוע ראשונה כמו שיתבאר מ"מ לבית האבל היה מותר כיון דשניהם אבלים [נמק"י] ומ"מ בג' ימים ראשונים לא התירו לו גם זה רק אחר ג' ימים ולדעת הרמב"ן דווקא בשכונתו מותר ולא בשכונה אחרת וכן פסק רבינו הב"י בסעי' א' אבל בשמחות פ"ו איתא מת באותה העיר וכו' בשלישי יוצא ועומד בשורה להתנחם וכו' ע"ש:


סעיף ז: ואין לשאול דלפי מה שבארנו דאין איסור בהליכה מביתו למה אסרוהו בג' ימים הראשונים די"ל דכיון דהלוכו בין הרבה אנשים אסרוהו כמו בהליכה לבהכ"נ וכמ"ש בסעי' ב' ובטור וש"ע כתבו לא לבית האבל ולא לבית הקברות כלומר לקבורת מת וסיים שם בשמחות בד"א בזמן שיש שם כדי נושאי המטה וקובריה אבל בזמן שאין שם כדי נושאי המטה וקובריה יוצא אפילו ביום הראשון וכן הוא בטור וש"ע וכתבו דאפילו בשכונה אחרת מותר ופשוט הוא:


סעיף ח: וכתב רבינו הרמ"א דמקצת יום ג' בכולו ועוד כתב דלא ראיתי נוהגין כן עכשיו כי אין אבל הולך לבה"ק ולא לבית האבל כל שבעה ואפשר שלאו חיוב הוא אלא רשות ומאחר שעכשיו אין מתנחמים כמו בימיהם שב ואל תעשה עדיף עכ"ל וכוונתו דבזמן הקדמון היו סדרים מיושרים בתנחומי אבלים ולא כן עתה בעוונותינו שרק ההולך לנחם אבל יושב מעט והולך לו ואין אצלינו מקומות מיוחדים להאבלים ומקומות מיוחדים להמנחמים כמו שהיה בימי קדם:


סעיף ט: וכך שנינו בפרקי דרבי אליעזר הגדול [פט"ז] ראה שלמה שמדת גמילות חסדים גדולה לפני הקדוש ברוך הוא לפיכך כשבנה בהמ"ק בנה שני שערים אחד לחתנים ואחד לאבלים וכו' הנכנס בשער האבלים ושפמו מכוסה וכו' היו אומרים לו השוכן בבית זה הוא ינחמך וכו' משחרב בהמ"ק התקינו חכמים שיהיו חתנים ואבלים הולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ואנשי המקום רואין את החתן ושמחין עמו ואת האבל ויושבין עמו לארץ כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמ"ח ועליהם הוא אומר ברוך נותן שכר טוב לגומלי חסדים: