קראתי בספר 'דרך מצוותיך' המבואר, במצוות ציצית, דבר מהפכני מאד: שבלימוד תורה יש הארה של 'אור פנימי' שהארתו מושגת בגן עדן, ואילו במצוות יש הארת 'אור מקיף' שהארתו תתגלה בתחיית המתים, ונראה מכך כאילו המצוות יותר גדולות מהתורה;

לעומת זאת, בדברי חז"ל תמיד נראה ההפך, לדוגמה, שמצווה מגינה רק כשעוסק בה ותורה מגינה תמיד, שאם באים ייסורים על אדם ואינו יודע למה יתלה בביטול תורה, תלמוד תורה כנגד כולם וכו' - איך ניתן להסביר זאת? מה היחס בין מצוות ותורה? (וכן אם לימוד תורה היא מצווה אז זו גם הארה מקיפה)?

נושא זה מוסבר בהרחבה בכמה מקומות בספר התניא ובמאמרי החסידות.

נקודת העניין: התורה היא בחינת 'אור פנימי' ודווקא משום כך השפעתה בעולם הזה היא יותר גלויה, ועל פי זה מתבארים מאמרי חז"ל שציטטת המתארים את השפעתה ופעולתה בעולם.
לעומת זאת המצוות זה 'אור מקיף' ונעלה יותר, ומעלתן הגדולה היא בשינוי המציאות הגשמית, החומרית. כשלוקחים חפץ גשמי ובו מקיימים את המצווה, הרי החפץ עצמו מתקדש. אלא שכרגע, בזמן הזה - עד הגאולה ותחיית המתים, אין הפעולה ניכרת בגלוי, כי זה אור מקיף שמעל להשגתנו עתה.

אמנם מצד זה שלימוד התורה זו גם מצווה, יש בה גם מעלה זו. אך במצוות המעשיות זה יותר מודגש, מצד פעולתן בגשמיות העולם ממש, בנפש הבהמית ובגוף (כפי שהדבר יורגש לעתיד לבוא), שהרי התכלית היא דירה בתחתונים.