קראתי בספר 'דרך מצוותיך' המבואר, במצוות ציצית, דבר מהפכני מאד: שבלימוד תורה יש הארה של 'אור פנימי' שהארתו מושגת בגן עדן, ואילו במצוות יש הארת 'אור מקיף' שהארתו תתגלה בתחיית המתים, ונראה מכך כאילו המצוות יותר גדולות מהתורה;
לעומת זאת, בדברי חז"ל תמיד נראה ההפך, לדוגמה, שמצווה מגינה רק כשעוסק בה ותורה מגינה תמיד, שאם באים ייסורים על אדם ואינו יודע למה יתלה בביטול תורה, תלמוד תורה כנגד כולם וכו' – איך ניתן להסביר זאת? מה היחס בין מצוות ותורה? (וכן אם לימוד תורה היא מצווה אז זו גם הארה מקיפה)?
נושא זה מוסבר בהרחבה בכמה מקומות בספר התניא ובמאמרי החסידות.
נקודת העניין: התורה היא בחינת 'אור פנימי' ודווקא משום כך השפעתה בעולם הזה היא יותר גלויה, ועל פי זה מתבארים מאמרי חז"ל שציטטת המתארים את השפעתה ופעולתה בעולם.
לעומת זאת המצוות זה 'אור מקיף' ונעלה יותר, ומעלתן הגדולה היא בשינוי המציאות הגשמית, החומרית. כשלוקחים חפץ גשמי ובו מקיימים את המצווה, הרי החפץ עצמו מתקדש. אלא שכרגע, בזמן הזה – עד הגאולה ותחיית המתים, אין הפעולה ניכרת בגלוי, כי זה אור מקיף שמעל להשגתנו עתה.
אמנם מצד זה שלימוד התורה זו גם מצווה, יש בה גם מעלה זו. אך במצוות המעשיות זה יותר מודגש, מצד פעולתן בגשמיות העולם ממש, בנפש הבהמית ובגוף (כפי שהדבר יורגש לעתיד לבוא), שהרי התכלית היא דירה בתחתונים.
תניא פרקים ה, לז, לח, ועוד.
אתר האינטרנט "דעת – יהדות באור החסידות והקבלה" מרכז מאגר תוכן עצום של נושאים שונים: חינוך, זוגיות, שלום בית, משמעות החיים , מודעות עצמית, מעגל השנה ועוד.. התוכן שבאתר מרוכז ברובו משיעורי הרב יצחק ערד – ראש ישיבת דעת וראש מכון דעת ותבונה – לימודי אימון וטיפול יהודי. מרכז דעת נותן שרות של יעוץ הלכתי, השקפתי ומשפחתי, על פי התורה והחסידות, לרבני ודייני קהילות ולאנשים פרטיים בארץ ובתפוצות. התשובות נענות על ידי צוות המשיבים של מרכז דעת. חלק מהתשובות מתפרסמות באתר זו במדור שאלות ותשובות.