יחסי 'חברות' עם הילדים שלי - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

יחסי 'חברות' עם הילדים שלי

שם הרב המשיב: הרב מאיר ערד

תאריך העלאה: 21.04.2020 – 02:43

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

ב"ה. קורה לפעמים שאני יושבת עם הילדים שלי בארוחה ואני פשוט צוחקת איתם, ומדברת איתם כמו חברים הכי טובים שלי. לפעמים, אני מרגישה, שהילדים שלי מרגישים יותר בנוח עם החברים שלהם מאשר איתי. להם הם מגלים סודות, דברים שלי הם לא רוצים לגלות ועוד כהנה. אני מבינה את הצורך הנפשי שלהם, אבל קשה לי להבין מדוע זה קורה, והאם זה בכלל לא נכון כל החברות הזאת שלי עם הילדים שלי, ואני צריכה להיות איתם רק ביחס של הורה וילדים. יישר כח על התשובות.

 

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
אחד הדברים החשובים ביחסי הורים–ילדים הוא פיתוח קשרי חברות בין ההורים לילדים.

'חבר' – מלשון 'חיבור'. המקום של ה'חברות' מוציא את הילד מתחושת ה'לבד'. הורים יכולים לאהוב את ילדם מאוד, ועם זאת לא להיות 'חברים' שלו, היינו: הם אינם מצליחים להתחבר לעולמו, והוא נשאר מרוחק מעולמם שלהם.

לפיתוח החברות עם הילד חשיבות עצומה, והיא משפיעה על תודעתו. תודעת החברות תאפשר לו להרגיש שהוא לא לבד. הדבר חשוב בקטנותו, וקל וחומר – בגיל ההתבגרות.

החברות מתחילה מהתעניינות. ההורה צריך לרדת מעולמו שלו, להתעניין, להקשיב ולהביע הזדהות עם מה שקורה בעולמו של הילד: לשמוע ממנו מה עובר עליו בגן או בבית הספר וכדומה.

אם חלילה חסרות התעניינות ואכפתיות, הילד מפתח תחושה של בדידות, והוא עלול לחשוב שהתמונה שהוא מכיר מאפיינת את כלל הקשרים האנושיים. ואם זו התמונה הרגילה והתקינה – הוא יפעל לפיה גם בהמשך: הוא יתקשה להביע אכפתיות והתעניינות בזולתו, וגם כשיקים בבוא היום משפחה יפעל באותה הדרך. כדי לרכוש את הכלים הנכונים נצרך לימוד בדרך מתוקנת.

כדאי לציין שהחברות ההורית שונה מחברות רגילה. היא אינה 'נשאבת' לגמרי לתוך עולמו של הילד אלא נשארת מרוממת ממנה. בד בבד עם הבעת ההתעניינות והאכפתיות, ההורה צריך לזכור שיש לילד עולם שהוא רק שלו, ולכבד את זה.

בלשון הקבלה והחסידות היחס ה'כפול' הזה נקרא 'מטי ולא מטי' – נוגע ולא נוגע. ישנה נגיעה בעולמו של הילד, ולצידה – הבדלה ורוממות. שילוב נכון של שתי התנועות האלה יוצר חברות בריאה עם הילד.

מעלת החברות עם ההורים משפיעה גם על מידת ההשפעה שתופעל על הילד מחוץ לביתו. כאשר אין 'חברות' עם ההורים, כוחה של השפעת החברים בחוץ גובר. במצב כזה, אם הילד 'נפל על' חבר טוב – תהיה בחברות תועלת גדולה, ובמצב הפוך – הילד עלול למצוא את השייכות הפנימיות שלו במקום רחוק ובעייתי. לעומת זאת, אם הילד יקבל בבית את התחושה שמתעניינים בו ומזדהים עם עולמו ונוצרת נעימות של 'ביחד', הוא יהיה מוגן וחסין יותר מפני השפעה שלילית של העולם בחוץ.

הצורך בתחושת חברות הוא צורך בסיסי הנוגע במקום עמוק בנפש. לפיכך, היעדר חוויית החברות בבית, יגרום לילד לחפש את החוויה בחוץ.  הילד יחפש חבר שיזדהה איתו ויבין אותו, וכשימצא – ייגרר ויימשך אחריו כאחוז בחבלי קסם, אפילו עולמו הערכי או הרוחני רחוק מאותו החבר ומדרכיו.

אחד הביטויים של 'חברות' הוא הפתיחות. כשיש למישהו סוד, הוא מגלה אותו לחבר שלו, כי הוא מרגיש נוח איתו וסומך עליו. כשהילד ירגיש שההורה 'חבר' שלו, הוא יספר לו את סודותיו ויחוש קרבה אליו.

ילד שמרגיש שההורה לא נמצא איתו ואיננו ב'חברות' איתו, נמנע מלשתף את ההורה בעולמו הפנימי. בעקבות זאת הוא נותר לבדו בהתמודדויות החיים, ופעמים רבות הדבר עלול לגרום לו לטעות, לקבל החלטות שגויות או להיות מושפע מחברויות שאינן טובות.

הצלחת קשר החברות מושפעת גם מהיכולת של ההורה להקשיב לילד שלו, ללא ביקורת, ואפילו ללא נתינת עצות. פשוט להקשיב ולהתעניין, ולהביע אכפתיות כלפי מה שעובר עליו.

הקשבה בלא שיפוט וללא ביקורת חשובה מאוד, שכן אם הילד מספר משהו ו'חוטף' ביקורת, החוויה השלילית תגרום לו להימנע מלספר בפעם הבאה. הילד קולט את השדר "לא מרוצים ממני", והשדר הזה יוצר מחסום ו'סוגר את הפתיחות' שהייתה. הילד מתייאש.

לפיכך על ההורה לפתח ולהגדיל בתוכו את יכולת ההכלה. להתרגש ולהיבהל פחות, ולקבל ולהכיל יותר, וכמובן – להימנע ממתיחת ביקורת מיותרת.

לכאורה ניתן לשאול: כיצד זה מתיישב עם הפתגם שקראנו בשבוע שעבר ב"היום־יום": "אהוב את הביקורת, כי היא תעמידך על הגובה האמיתי"?!

נראה להסביר שקיימים שני אופנים של אמירת ביקורת. ישנה ביקורת שכל עניינה לשדר לאדם שבוחנים אותו ובודקים אותו. ביקורת כזו אינה מקדמת: האדם מרגיש מאוים ממנה, והיא גורמת לו להיסגר ולחוש חסר מוטיבציה.

וישנה ביקורת שהאדם מרגיש שהיא מגביהה אותו. זה עומק הפתגם "אהוב את הביקורת כי היא תעמידך על הגובה האמיתי". ביקורת נכונה שניתן לאהוב אותה היא ביקורת שמגביהה.

כדי שהביקורת אכן תגביה עליה לנבוע מתוך יחס מכבד, מעריך ואוהב. המבוקר צריך להרגיש שלא שופטים אותו על כישלונו ולא מתמקדים בו, אלא מנסים לנתח את המציאות כדי לעזור לו ולמצוא בשבילו את הדרך שבה יוכל להתקדם מן המקום שבו הוא נמצא.

בביקורת כזו מתמקדים באמירות דוגמת "איך נלמד ממה שהיה לגבי ההמשך?", "איך אתה יכול לצמוח מהמקום שבהשגחה פרטית אתה נמצא בו?", "איך ננצל את הטעות בשביל להתרומם?" או "בוא ננתח ביחד מה חסם הפעם כדי לתקן לקראת הפעם הבאה". באופן כזה המבוקר לא ירגיש מושפל, כי הדגש אינו מושם בטעויות שלו ובדברים שבהם נהג שלא כשורה אלא בשאיפה וברצון להתקדם הלאה וללמוד מהעבר לטובת העתיד.

עיקרון זה נכון גם ביחסי הורים–ילדים, שבהם יחסי החברות והפתיחות חשובים במיוחד, כפי שהוסבר. גם כאשר היחסים האלה יציבים – יש להקפיד שכל ביקורת תיאמר באופן של הגבהה בלבד, והקפדה יתרה – כאשר צריך לטפח את יחסי החברות.

ולסיכום, ברור שצריך שיהיה יחס חברי בין ההורים והילדים, אך היחס צריך להיות בצורה נכונה, בצורה מרוממות ומוגבהת מהחברות הרגילה, הבעת אכפתיות ללא ביקורת ושיפוט, הכלה אמיתית, ונתינה לילד הבנה שיש לו מקום עצמי.

מקורות

דילוג לתוכן