Ask The Rabbi

נושא: הלכה

טעם כעיקר

שלום הרב הנכדה שלי הייתה אצלי בבית אתמול בערב והעובדת הזרה שלי הכינה ארוחת ערב מרק חלבי בסיר מאוד קטן היא חדשה אצלי בבית והיא לא יודעת את הכללים ובטעות היא הכניסה חתיכת נקניק בשרי גדול לתוך האוכל אני מיד צעקתי עליה שאסור כזה דבר היא התנצלה והוציאה את החתיכה מיד אבל אני לא נתתי לאף אחד מהבית לאכול את זה היא אמרה שהיא עצמה רוצה לאכול והסכמתי לה אחרי זה היא טענה שבאמת הרגישו במרק טעם בשרי השאלה היא האם היה מותר לי לתת לה לאכול והאם באמת הייתי צריכה לזרוק ?

התשובה לשאלה זו שאם אכן לא היה בסיר החלבי פי שישים מהנקניק הרי המרק אסור באכילה ולכן היה אסור לאכול אותו, אבל כמובן שהיה מותר לתת אותו לעובדת הזרה לאכול.

ולהרחבת התשובה: שאלה זו נוגעת בכמה וכמה נקודות הלכתיות ונענה עליה עם הקדמה כללית על כללות הנושא.

ההלכה אומרת שתערובת לח בלח (דבר לח עם דבר לח) מין בשאינו מינו (סוג של דבר אחד עם סוג אחר) היא התערובת החמורה ביותר, שאם יש טעם של איסור בתוך ההיתר (או של בשר בתוך החלב) התערובת אסורה מן התורה. כך הם הדברים על פי מה שנפסק להלכה. אמנם בראשונים מצינו מחלוקת בדבר, שישנם הסוברים שטעם של איסור בלבד ללא ממשות האיסור אינו אסור מן התורה.

סוגיות הגמרא ושיטות הראשונים

מהגמרא בפסחים עולה שטעם כעיקר מן התורה:

בגמרא במסכת פסחים[1] למדו מן הפסוק הנאמר לגבי נזיר "וכל משרת ענבים לא ישתה", שאם הנזיר שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין – לוקה מן התורה על שתיית המים האלו, כיון שטעם כעיקר, כלומר טעם הענבים הנמצא במים הרי הוא כמו הענבים עצמם (שהם עיקר האיסור) ולוקים עליו. ממהלך הגמרא שם עולה שמדין נזיר יש ללמוד לכל התורה שטעם כעיקר. אמנם רבי עקיבא אינו לומד זאת מנזיר אלא מגיעולי נכרים, כלומר מאכל שהתבשל בכלי של גוי ונפלט לתוכו טעם האיסור שהיה בלוע בכלי, שהדין הוא שמאכל כזה אסור מן התורה אף על פי שלא מדובר על ממשות האיסור ועיקרו אלא רק על טעמו.

מהגמרא בעבודה זרה משמע שטעם כעיקר אינו מן התורה:

אמנם בגמרא במסכת עבודה זרה[2] מובא בשם רבי יוחנן "כל שטעמו וממשו – אסור ולוקים עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס, טעמו ולא ממשו – אסור ואין לוקים עליו". משמע מגמרא זו שרק במקרה שיש ממשות האיסור לוקים מן התורה, וכאשר אין ממשות האיסור אלא רק טעמו אין לוקים, והיינו שלכאורה טעם כעיקר אינו מן התורה. הראשונים נחלקו כיצד ליישב בין הסוגיות, כדלקמן.

לרש"י רמב"ם ור"ן טעם כעיקר מדרבנן:

לדעת רש"י רמב"ם ור"ן העיקר להלכה שטעם כעיקר אינו מן התורה, ומה שמצינו בסוגיא בפסחים שלכאורה למדו מנזיר או מגיעולי נכרים שטעם כעיקר מן התורה אינו אלא אסמכתא בעלמא (סמך בלבד שמצאו חכמים לאסור טעם כעיקר), אך אין הכוונה שיש בזה איסור תורה, שהרי ממהלך הגמרא שם יוצא שמצינו שני דינים שבהם טעם כעיקר מן התורה – נזיר וגיעולי נכרים, והכלל הוא ששני כתובים הבאים כאחד אינם מלמדים (שכאשר התורה טרחה לפרט דין מסויים רק בשני מקומות ולא במקומות אחרים משמע שהדין הוא דווקא במקומות אלו ואין ללמוד מהם לשאר התורה).

לרבינו תם ורוב הראשונים טעם כעיקר מדאורייתא:

אבל לדעת רבינו תם ראב"ד רשב"א ועוד העיקר להלכה שטעם כעיקר מן התורה בכל איסורי תורה (כדמשמע מהסוגיא בפסחים הנ"ל), ומה שחילק רבי יוחנן (במסכת עבודה זרה) בין "טעמו וממשו" ל"טעמו ולא ממשו" זהו רק בתערובת מין במינו ולא בתערובת מין בשאינו מינו, או שכוונתו לומר שב"טעמו ולא ממשו" אין חיוב מלקות אבל על כל פנים יש בזה איסור תורה.

ביאור החילוק בין "טעמו וממשו" ל"טעמו ולא ממשו" לסוברים שטעם כעיקר מדרבנן

לשיטת הסוברים שטעם כעיקר אינו מן התורה ישנן שתי אפשרויות לפרש את דברי רבי יוחנן הנ"ל:

אפשרות א' – איסור שנימוח בתוך ההיתר נחשב "טעמו ולא ממשו":

על פי האפשרות הראשונה, "טעמו ולא ממשו" היינו שהאיסור נפל לתוך ההיתר ונימוח בתוכו וכבר אין ממשות של איסור שניתן להוציאה מההיתר. במקרה כזה האיסור הוא רק מדרבנן (לסוברים שטעם כעיקר מדרבנן), וכל שכן במקרה שהוציא את גוף האיסור מההיתר (כגון חתיכת בשר טרף שנפלה לתבשיל ירקות והוציאה), ונשאר בתוך ההיתר רק הטעם של האיסור והנוזלים שיצאו ממנו. לפי זה "טעמו וממשו" היינו שיש ממשות של איסור בתוך ההיתר ולא נימוח שם, שבזה לוקה מן התורה אם אכל כזית בכדי אכילת פרס (וגם אם אין שם כזית בכדי אכילת פרס אסור מהתורה לאכול את התערובת, על פי הכלל שחצי שיעור אסור מן התורה).

אפשרות ב' – איסור שנימוח בתוך ההיתר נחשב "טעמו וממשו":

על פי האפשרות השניה, "טעמו ולא ממשו" היינו שהוציא את גוף האיסור מההיתר ונשאר בתוך ההיתר רק הטעם, אבל אם גוף האיסור נימוח בתוך ההיתר הרי זה בכלל "טעמו וממשו" שאם אכל כזית בכדי אכילת פרס לוקה.

לרש"י ורמב"ם אם האיסור נימוח התערובת אסורה מדרבנן:

נמצא שלפי האפשרות הראשונה, אם התערב גוף האיסור בתוך ההיתר ונשאר שם ולא נימוח – אסור מן התורה לאכול את התערובת (ואם אכל כזית בכדי אכילת פרס לוקה), ואם נימוח האיסור בתוך ההיתר או שהוציא את האיסור ונשאר רק טעמו – האיסור לאכול את התערובת הוא מדרבנן. וכן משמע מדברי רש"י והרמב"ם.

לר"ן אם האיסור נימוח התערובת אסורה מן התורה:

לפי האפשרות השניה יוצא שאם גוף האיסור נשאר בתוך ההיתר, אפילו נימוח – אסור מן התורה לאכול את התערובת (ואם אכל כזית בכדי אכילת פרס לוקה), ואם הוציא את האיסור ונשאר רק הטעם – אסור מדרבנן לאכול את התערובת. וכן משמע מדברי הר"ן.

כאמור לעיל כל זה לסוברים שטעם כעיקר מדרבנן.

ביאור החילוק בין "טעמו וממשו" ל"טעמו ולא ממשו" לסוברים שטעם כעיקר מדאורייתא

תוספות הביאו שלשה פירושים לדברי רבי יוחנן, על פי הנחת היסוד שלהם שטעם כעיקר מדאורייתא:

לפירוש רבינו תם רבי יוחנן דיבר רק על תערובת מין במינו:

רבינו תם פירש שדברי רבי יוחנן מוסבים רק על תערובת מין במינו ולא על תערובת מין בשאינו מינו. בתערובת מין בשאינו מינו, אם האיסור נתן טעם בהיתר – נהפך הכל להיות איסור, ואם אכל כזית מהתערובת בכדי אכילת פרס לוקה (אפילו אם הוציא את גוף האיסור). אבל בתערובת מין במינו שהאיסור אינו נותן טעם בהיתר – מן התורה בטל ברוב, ורק חכמים הצריכו ששים, ועל זה אמר רבי יוחנן שיש לחלק בין "טעמו ולא ממשו" ל"טעמו וממשו", שכל מה שאמרנו שמן התורה בטל ברוב והאיסור הוא רק מדרבנן הוא במקרה שנשאר בתוך התערובת רק "טעמו ולא ממשו", כלומר שהאיסור אינו ניכר בתוך התערובת אלא נימוח שם או שהוציאו. אבל אם האיסור נמצא שם באופן שמכירו וניתן להוציאו ואכל את התערובת בלי להוציא את האיסור – יש בזה איסור תורה אפילו בתערובת מין במינו (ואם אכל כזית בכדי אכילת פרס לוקה).

לפירוש רבינו חיים כוונת רבי יוחנן שאין לוקים על טעמו ולא ממשו אך אסור מהתורה כדין חצי שיעור:

רבינו חיים פירש שדברי רבי יוחנן מוסבים על תערובת מין בשאינו מינו, וכוונת רבי יוחנן לומר שכאשר יש בתערובת כזית של איסור בכדי אכילת פרס חייב מלקות, וזהו הנקרא "טעמו וממשו". ואם אין בתערובת כזית של איסור בכדי אכילת פרס, וכגון שהכמות של האיסור בתוך התערובת מועטת (באופן שאם אוכל את התערובת אינו אוכל מהאיסור עצמו כזית בכדי אכילת פרס) או שהוציא את האיסור ונשאר רק הטעם שלו – אינו לוקה, אבל אסור מן התורה כדין חצי שיעור האסור מהתורה, וזהו הנקרא "טעמו ולא ממשו". כלומר רבי יוחנן לא חילק בין איסור תורה לאיסור דרבנן אלא בין איסור תורה שלוקים עליו לאיסור תורה שלא לוקים עליו.

לפירוש הרב יוסף מאורלייניש כוונת רבי יוחנן שאין לוקים על טעמו ולא ממשו אך אסור מהתורה מדין מצות עשה:

הרב יוסף מאורלייניש הלך גם בכיוונו של רבינו חיים, אלא שביאר שהטעם שאין לוקים על "טעמו ולא ממשו" הוא מפני שאף על פי שדין טעם כעיקר מן התורה מכל מקום לא מדובר על איסור לא תעשה אלא על איסור הנלמד ממצות עשה, ובאיסור כזה אין חיוב מלקות. מצות העשה שממנה נלמד דין טעם כעיקר היא המצוה הנאמרה בתורה לגבי הכלים שלקחו במלחמה מהמדיינים, שצריך להעבירם באש על מנת להכשירם ("כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש"[3]). להבנת הרב יוסף מאורלייניש: כיון שדין טעם כעיקר נלמד ממצות עשה של גיעולי נכרים אין לוקים עליו, אבל מכל מקום אסור מהתורה, וזוהי כוונת רבי יוחנן.

פסיקת ההלכה בדין טעם כעיקר

אם טעם כעיקר מן התורה יש להחמיר במקרה של ספק:

מבואר בפוסקים שהנפקא מינה בדין טעם כעיקר מדאורייתא או מדרבנן היא במקרה של ספק, וכגון שהתערב איסור בהיתר (לח בלח) ונשפך מן התערובת באופן שלא ניתן לשער אם היה ששים כנגד האיסור אך ידוע שההיתר מרובה מן האיסור – לשיטת רבינו תם יש לחלק בזה בין תערובת מין במינו לתערובת מין בשאינו מינו, והיינו שבתערובת מין במינו (שאין נתינת טעם ומהתורה בטל ברוב) יש להתיר את התערובת באכילה אפילו שיתכן שלא היה ששים כנגד האיסור, כיון שספק דרבנן להקל, ואילו בתערובת מין בשאינו מינו שיש בה נתינת טעם הרי זה ספק דאורייתא ולחומרא.

להלכה טעם כעיקר מדאורייתא:

השו"ע[4] כתב לגבי תערובת מין בשאינו מינו שנשפך ממנה באופן שלא ניתן לשער בשישים, שאפילו אם ידוע שיש רוב היתר התערובת אסורה. מכאן מוכח שהשו"ע פסק כרבינו תם שטעם כעיקר אסור מהתורה. וכך מקובל להלכה.

הרמ"א החמיר בזה גם באיסור עוף בחלב:

הרמ"א (בספרו "תורת חטאת" על הלכות איסור והיתר) כתב בשם ספר איסור והיתר[5] שאפילו נפל חלב[6] לבשר עוף ונשפך מהבשר באופן שלא ניתן לשער האם היה בבשר ששים כנגד החלב – יש להחמיר מספק (ולא הולכים אחר הרוב), כיון שטעם כעיקר מדאורייתא.

לשיטת הסוברים שטעם כעיקר מדרבנן, הדייסה (שיש בה רק טעם בשר ולא ממשות) אסורה באכילה מדרבנן. ואילו לשיטת הסוברים שטעם כעיקר מן התורה, הדייסה אסורה באכילה מן התורה. וכן עיקר להלכה.

[1] דף מד ב.

[2] דף סז ב.

[3] במדבר לא כג.

[4] סעיף ב.

[5] נקרא גם "איסור והיתר הארוך" או "הארוך". חובר על ידי רבי יונה בן רבי ישראל איסרל, מאחרוני הראשונים באשכנז, תלמידו של בעל תרומת הדשן. הספר מהווה מקור יסודי לפסיקה בענייני כשרות לעדות אשכנז. הרמ"א (על השו"ע ובתורת חטאת) וכן הש"ך והט"ז מביאים אותו פעמים רבות מספור בהלכות איסור והיתר.

[6] בכל מקום שנזכיר חלב סתם ללא ניקוד הכוונה לחָלָב (ולא לחֵלֶב).

מקורות

ראה פסקי תשובות ח"א עכ"ו