תשובה: בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) מה עניינה וגדרה של אמירת ההפטרה? ב) האם יש הבדל בין אם טעו בהפטרה שלא מעניין הצריך כלל, לבין אם טעו בכמות הפסוקים, או בחילוקי מנהגים בהפטרות? ג) האם יש הבדל בין אם כבר סיים הקורא את ההפטרה את אמירת הברכות שלאחריה, או לא? ד) האם יש הבדל בין אם הציבור נתפזרו כבר ויש צורך לאוספם שוב יחד, או לא?
ראשית יש להביא את דברי השולחן ערוך בסימן רפד סעיף א', שיש להפטיר בכל שבת בנביא מעניינה של פרשת השבוע הנקראת באותה השבת. ויש לקרוא לפחות עשרים ואחד פסוקים, אלא אם כן מסתיים העניין בפחות פסוקים.
והטעם שצריך עשרים ואחד פסוקים, הוא דוקא בשבת, שיהיה כנגד כל אחד מהעולים שלשה פסוקים מהנביא, ועל כן שלוש כפול שבעה עולים הוא עשרים ואחד. ולכן ביום טוב שעולים רק חמשה אנשים לתורה אין צריך אלא רק חמשה עשר פסוקים.
ותקנת קריאת ההפטרה לא נתקנה אלא רק בציבור לאחר קריאת התורה, וזאת דוקא אם רוצים לקרותה יחד עם הברכות שלפניה ולאחריה, אבל לקרותה ללא הברכות שלפניה ולאחריה, רק גוף ההפטרה עצמה ניתן לקרוא גם ללא ציבור גם לא לאחר קריאת התורה.
וטעם קריאת ההפטרה הוא משום גזרת המלכות בזמנים ההם שגזרו שלא לקרוא בתורה, ועמדו וקראו בנביאים – שלשה פסוקים כנגד מניין העולים שהיו צריכים לעלות באותה הקריאה. ואף לאחר שפסקה הגזירה לא בטל המנהג. ולאחר קריאת התורה ממשיכים עם מנהג קריאת ההפטרה ומניין הפסוקים.
ומניין הברכות הנצרכות בנביא הוא שבעה, שניים שעלה לתורה לפני כן ובירך לפניה ולאחריה. ועוד ארבעה, אחת לפני קריאת ההפטרה וארבע לאחריה, סך הכל שבע ברכות שהן גם כן כנגד שבעה עולים לתורה.
ובלבוש תמה על כך שלא ראה שנזהרים לקרוא את ההפטרה מתוך קלף כתוב בדיו כמו ספר תורה, שהרי זו תקנת חכמים ויש לעשותה כדין קריאת התורה ממש. וקוראים זאת מתוך חומשים הנדפסים. והמגן אברהם יישב את מנהג העולם, שאין צריך לקרוא את ההפטרה מתוך דיו על קלף אלא אף מחומשים הנדפסים ניתן לקרוא ולצאת ידי המנהג.
אך לכתחילה ודאי שראוי ונכון לקרוא את ההפטרה מתוך נביאים וכתובים על קלף כדין, שאז גם השמות שישנם בהם הם נכתבים בקדושה, מה שאין כן כשהוא על נייר הנדפס, וכן הנהיג הגר"א. ומנהג טוב בפרט כאשר משקיעים הציבור בשאר תכשיטי בית הכנסת משום זה א-לי ואנווהו, יש להם להדר גם בעניין זה. אך המקילים מפני הקושי לכתוב נביאים וכתובים, אין למחות בהם (משנה ברורה).
ועל פי האמור, בהפטרה של תעניות שעולים רק שלשה מספיק שיקראו תשעה פסוקים. ואם הבעל קורא טעה וקרא פחות ממניין הפסוקים, ישלים את הפסוקים. בין אם עדיין לא קרא את הברכות, או אפילו אם כבר אמר את הברכות ישלים את הפסוקים החסרים, אך בלי לברך שוב. כל עוד קרא לפחות שלשה פסוקים, מפני שבדיעבד יצאו ידי חובה גם בשלשה פסוקים בלבד. כמבואר באשל אברהם בסימן זה.
כמו כן אם קרא הפטרה שיש בה מעניין הפרשה, רק שלא היה זה הפטרה הנכונה על פי הלכה, וכל שכן מחמת חילוקי מנהגים שבזה, איזו הפטרה יש לקרוא, מעניין הפרשה או מעניין היום (כמו שאחד מבני אשכנז קרא את ההפטרה של בני ספרד וכיוצא בזה), יחזרו ויקראו את ההפטרה הנכונה לפי מנהגם – בלא לחזור את הברכות, כמבואר בשערי אפרים שער ט'.
אך אם קראו הפטרה שלא מעניין הפרשה או הזמן כלל, או שקראו פחות משלשה פסוקים, אזי אם הציבור עדיין במקום יקראו שוב את ההפטרה הנכונה. ואם כבר אמר את הברכות שלאחריה, יחזור ויאמר שוב את הברכות שלפניה ולאחריה, מאחר ולא יצאו בהפטרה הראשונה ידי חובה.
העולה מן האמור: שאם טעו בכמות הפסוקים (אך על כל פנים אמרו לפחות שלשה פסוקים), או שטעו בהפטרה לפי חילוקי המנהגים בין המסורות השונות, אך גם היא היתה מעניין הפרשה או הזמן, יחזרו וישלימו את הפסוקים הנצרכים לפי מנהגם בלא אמירת הברכות שוב.
אך אם טעו לגמרי ואמרו הפטרה שלא מעניין הפרשה או הזמן כלל, וכבר אמרו את הברכות שלאחריה, אזי אם הציבור עדיין לא התפזר, יחזרו ויאמרו שוב את הברכות שלפניה ולאחריה עם ההפטרה הנכונה, כי לא יצאו ידי חובה בהפטרה הראשונה.
