fbpx

נושא:

חסידות

מה הפירוש של הפסוק "הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד" (תהלים קלג, א) מי הם אותם 'אחים' בדיוק שמדבר עליהם דוד המלך?

במאמר לל"ג בעומר משנת תשכ"ב, הרבי מסביר שהמילים "שֶׁבֶת אַחִים" מוסבות על כמה סוגי קשרים ומערכות יחסים:
הקשר שבין איש לאישה כפשוטם, חתן וכלה; שהנשמות שלהם קשורות זו בזו בשורשן, ולכן נקראים 'אחים'.
הקשר שבין הקב"ה לעם ישראל (הנקראים גם כן איש ואישה, ומהם משתלשלים האיש והאישה למטה), אשר שלמות הקשר וההתאחדות ביניהם מתגלה בגאולה האמיתית והשלמה.
הקשר שבין איש לרעהו בין בני ישראל עצמם, הנקראים גם כן 'אחים' (כמובא בתניא פרק לב).
במקומות אחרים מובא שבפסוק זה נרמזים גם קשרים נוספים כמו בין הורים לילדיהם, בין רב לתלמידיו ועוד.
המכנה המשותף לכל סוגי הקשרים האלה, שכולם צריכים להיות קשרים שמתאפיינים באהבה ותענוג. אין מדובר בקשר המבוסס על פחד, כעס או תחרות, אלא בקשר שמורגשים בו הטוב והנעימות – "מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים".

השמן הטוב שמחבר
איך ניתן להגיע לחיבור אמיתי של שלמות ונעימות?
במאמר האמור הרבי מסביר שהאמצעי שמאפשר להגיע לשלמות החיבור והאחדות בעם ישראל, הוא "השמן הטוב" (כמובא שם בפסוק ב), שהוא פנימיות התורה, שבה שורה בגלוי אור אין־סוף. לימוד פנימיות התורה הוא המאפשר להמשיך את העצמיות ממש, שהיא מקור כל ההשפעות, הרוחנית והגשמית.
באותו מאמר הרבי מדגיש "שהלימוד דפנימיות התורה צריך לחדור (דורכנעמען) כל הכחות שלו, הן ההבנה וההשגה והן המעשה בפועל". לימוד פנימיות התורה צריך להיות פנימי בתוכנו, גם בתחום התודעה, היינו שהמבט הנכון כלפי המציאות נקבע על פי המבט של פנימיות התורה, וגם במעשה בפועל.
לא די להיות "דרשנים" של התכנים החסידיים ותורתו של הרבי. כל התכנים האלה צריכים לחדור לתוך כל הכוחות שלנו ולבוא לידי ביטוי בעיקר באהבת ישראל ובאחדות ישראל בכל המובנים.
העיקרון שבמאמר ברור ביותר: מי שמחובר לפנימיות התורה, מצליח לחיות באחדות ואהבה, היינו ב"שבת אחים", לא רק באופן של 'אתכפייא' ואין ברירה, אלא מתוך תחושה שהגיע אל "מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים".
עלינו לזכור שהאהבה והאחווה אינן מצטמצמות ליחסינו עם מישהו שקל לנו להסתדר איתו, עם מי שחושב 'באותו ראש' כמונו, אלא הן נוגעות גם (ואולי במיוחד) ליחסינו עם מי שאינם כאלה, ואפילו עם מי שמנוגדים אלינו בתכלית. וכמובא באותו מאמר מהזוהר: "שגם אלה שבתחלה היו מגיחי קרבא דבעו לקטלא דא לדא, לבתר אתהדרו ברחימותא דאחוה" – גם אלו שהיו בקרב זה עם זה, והיו מוכנים (חלילה) להרוג זה את זה, חזרו להיות באהבה ואחווה. ועל אחת כמה וכמה כשמדברים על חסידים, שמלכתחילה היחס ביניהם הוא יחס של אחווה ורעות.
וכפי שכותב אדמו"ר הריי"ץ באחד ממכתביו: "הוד רבינו הזקן מסר נפשו הקדושה והשקיע כוחותיו העצומים, אשר עדת החסידים יהיו כמשפחה אחת ממש, אשר כל איש ואיש בעדת החסידים ידרוש טובת חבירו בפרנסה, וכל אשר אחד עוזר את זולתו יהיה בהרגש אהבה וחיבה גדולה כל כך כבני משפחה אחת ממש" (אג"ק הריי"ץ, חלק ד, עמ' לד).
וברוח זו מובאים דברים גם במקומות רבים אחרים בשיחות ומכתבים של הרבי.
אם כן, מאחר שאנו 'אחים', צריך להגיע למצב של "שֶׁבֶת אַחִים", כפשוטו, לשבת יחד באהבה וחיבה, לא בלית ברירה, אלא מתוך תענוג של "מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים", והכוח לזה ינבע מהלימוד והתאחדות עם פנימיות התורה, ובפרט תורתו של הרבי, ומההתקשרות למקור גילוי פנימיות התורה בדורנו – הרבי נשיא דורנו, רשב"י שבדורנו.

השפע הגשמי תלוי באחדות
החידוש הטמון בפסוק "הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד" הוא אפוא ההבנה שהחיבור והאהבה לא נשארים רק ברובד הרוחני המופשט, אלא יש להם השלכות והשפעות גם בגשמיות ממש, וכסיפור הידוע שכשעם ישראל נזקקו לגשם ופנו לרשב"י, הוא אמר תורה על פסוק זה וירד הגשם.
אומנם מאז פסח התחלנו לומר "מוריד הטל", וכבר חדלנו מלשאול גשמים, אבל הצורך של עם ישראל בגשם מבטא צורך נרחב יותר מן הגשם לבדו. גשם – מלשון גשמיות. הצורך בגשם הוא ביטוי לצרכים הגשמיים כולם.
לפי הפירוש הפנימי של הפסוק אותה ישיבה המכונה "שֶׁבֶת אַחִים" היא החיבור השלם בין הקב"ה לישראל, והיא איננה נשארת בעולם הרוחני בלבד, אלא יורדת לגשמיות ממש, ממש גם מלשון מישוש.
עלינו לזכור שכל השפע הגשמי והרוחני נפעל ונמשך לעולם על ידי "שֶׁבֶת אַחִים" באופן של "מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים", שהרי האחדות היא ה'כלי' לברכה.
וכפי שהרבי חותם את המאמר המוזכר, שבזכות שאהבת ישראל של היהודי מתאפיינת ב"שֶׁבֶת אַחִים", אזי "קוב"ה אצית למילולייהו (הקדוש ברוך מקשיב כביכול לדבריו) ונעשים כלים לקבל ההשפעה מאוא"ס שאין בו הגבלות… שהקב"ה עצמו משפיע לכל אחד ואחת מישראל רב טוב בטוב הנראה והנגלה, בבני חיי ומזוני רויחא".

מקורות