השבוע אני צריך לדבר בפני יהודים מחוגים שונים על המעלה של חי אלול, מה שינתה החסידות כלפי מה שהיה קודם לכן. האם אפשר להצביע על נקודה שבה השתנה היחס לקהלים רחבים ולא רק כלפי ההשפעה של האדם כלפי עצמו., הרי היו כמה וכמה שיטות קודם לכן, ומהו חידושה של תורת החסידות על פני מה שהיה קודם?
שאלה זו הינה שאלה כללית ועיקרית, ואפשר להסתכל עלי' מכמה וכמה פנים ואופנים. ולהלן נבאר אופן אחד כפי שהוא מובא בשיחתו הקדושה של הרבי – מח"י אלול תשי"א, שם ביאר הרבי את העניין בכיוון אחד, ולהלן נביא את ביאור הדברים כפי שהוא מובא שם.
בתחילה, מבאר הרבי את מהותו של ח"י אלול, שהוא היום שבו "ניתלו המאורות" – כפי שגילה הרבי הריי"צ שח"י אלול הוא יום הולדת שני המאורות הגדולים: הבעש"ט – מייסד תורת החסידות הכללית, ואדמו"ר הזקן – מייסד תורת חסידות חב"ד.
ובהמשך הדברים, מבאר הרבי, מה הייתה עיקר העובדה של הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן ביסוד החסידות: "עיקר העבודה של הבעש"ט ואדמו"ר הזקן ביסוד תורת החסידות היתה (לא בשביל עצמם לבד, אלא) בשביל כל בנ"י:
מהענינים העיקריים בדרך החסידות – שקבעה בתור יסוד (נוסף על הענין דאהבת ה' ואהבת התורה, גם) את הענין דאהבת ישראל ביחס לכל אחד ואחת מישראל, אפילו לפשוט שבפשוטים".
אחת היסודות שחידשה תורת החסידות, הוא האהבת ישראל לכל יהודי ויהודי, אפילו למי שהוא פשוט שבפשוטים, שאין לו שום מעלה שבגינה ניתן לאהוב אותו או לכבד אותו.
מסופר, שלפני ההתגלות של דרך החסידות, הייתה סוג של מחיצה והבדלה שהפסיקה בין יהודים שהינם בני תורה ולמדנים, לבין אנשים פשוטים ועמי הארץ, "ועל זה השקיעו כחות הבעש"ט, המגיד ואדמו"ר הזקן, והבאים אחריהם – להסביר, להורות את הדרך ולאפשר שגם פשוט שבפשוטים יוכל להגיע לעליות הכי גבוהות, עליות כאלה שבזמנים שלפני זה היו סבורים ששייכים רק ללמדנים גדולים, וביניהם גופא ליחידי סגולה בלבד".
ומביא שם הרבי את דבריו של האדמו"ר הריי"צ, שכוונת אדמו"ר הזקן הייתה שתורת החסידות לא תהיה שייכת רק לחלק מבני ישראל, או שתהיה שיטה מסויימת אצל בני ישראל, אלא שזה יהיה שייך לכל בני ישראל, "וסוף כל סוף יקויים הדבר, שתורת החסידות תהי' נחלתם של כל בני ישראל שיהיו כולם חסידים".
זוהי הנקודה שרצו להביא הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן בתורת החסידות – להביא גם את היהודי הפשוט שבפשוטים לעליות הכי גבוהות שיכולות להיות.
נקודת חילוק זו, היא בעצם יסוד לכללות החילוק בין ההנהגה של גדולי ישראל קודם ההתגלות של תורת החסידות, לבין ההנהגה של דרך החסידות ולאחריה.
קודם שהתגלתה החסידות, היתה דרכם של גדולי ישראל באופן כזה שהם יושבים במקום שלהם, ויהודים באים אליהם לשאול אותם בעניני תורה ולבקש מהם הדרכה בעבודת ה'.
– היו אמנם גדולי ישראל שנהגו גם לנסוע ממקומם, אבל, נסיעתם היתה לתועלת עצמם: לערוך גלות, "גלות מכפרת", או כדי לידע הנעשה בעולמם של לומדי-תורה, ובכל אופן, לא הביאה נסיעתם תועלת לתיקון מעמדם ומצבם של כל בני ישראל (כולל גם אנשים פשוטים) הנמצאים בהמקומות שנסעו דרכם, ומה גם שבהיותם בנסיעות אלה היו נוהגים להעלים ולהסתיר את זהותם שלא יכירו אותם, ובמצב כזה לא היו יכולים לפעול לתיקון מעמדם ומצבם של בנ"י הנמצאים בהמקומות שנסעו דרכם.
"ועם התגלות דרך החסידות נעשה חידוש כללי בהנהגת גדולי ישראל – להביא את אור התורה אל כל מקומות מושבות בנ"י:
הבעש"ט – הי' מרבה בהליכה ונסיעה ממקום למקום, מעיר לעיר מכפר לכפר ואפילו ממושב למושב,
ולאחריו גם אדמו"ר הזקן – נוסף על כו"כ נסיעות שנסע בעצמו, הרי, גם לשאר המקומות שלא נסע בעצמו, הי' שולח את תלמידיו בתור "משולחים" [שהיו נקראים "שד"רים" או "משפיעים"] שיסעו במקומו – "שלוחו של אדם כמותו" – למקומות אלה,
ובנסיעות אלה (לא היו מעלימים ומסתירים את עצמם, אלא אדרבה) היו מגלים את עצמם בכל עניניהם, כך שהיו מביאים עמהם את אור התורה, "נר מצוה ותורה אור", עד לה"מאור" שבתורה, מה"מרכז" אל כל מקומות מושבות בנ"י – מבלי להמתין שיהודים יבואו אליהם לדרוש אצלם.".
והחילוק בין אופני ההנהגה, שכאשר היהודי צריך לבוא ולבקש ולדרוש, אזי ההשפעה היא רק על אלו שהם מרגישים שיש להם איזה חוסר וצריכים להשלים להם אותם, שזה כבר מורה על רמת שייכות מסוימות, שהוא מוכן לצאת מהמקום שלו ולחפש את המקום שבו הוא ימצא את השלימות שלו. אבל כל אלו שלא מרגישים את החוסר הזה, אין עליהם השפעה.
וחידושה של דרך החסידות – מצד היסוד של אהבת ישראל – שלא המתינו עד שיהודים יבואו, אלא הולכים אליהם לכל המקומות, ומשפיעים עליהם שם.
ויש לנו לומר, על משקל אותם הדברים, שבעינינו אנו רואים, שדרך זו התרחבה במשך הדורות יותר ויותר, עד שבדור הכי אחרון, שמעיינות החסידות מגיעים לכל יהודי ויהודי בעולם. אין יהודי בעולם שלא מרגיש את אורה של החסידות. ובמיוחד ע"י זה שהרבי שולח שלוחים לכל מקום ומקום בעולם, עד לפינה הכי נידחת, שיש בהם יהודים שלא יודעים בכלל על יהדותם, וגם להם משפיעים את האור של תורת החסידות, ומעוררים אותם על דבר ההכנות שצריכות להיות לקראת ביאת המשיח.
ומכל זה, יוצא לנו נקודה נפלאה, שמתוכה אנו רואים חילוק עיקרי בין ההשפעה של השיטות שקודם החסידות לבין שיטת החסידות, שהחסידות פועלת ומשפיעה על כל הקהלים, ועל כל האנשים, אפי' ליהודי הנידח ביותר. וחידוש זה, הוא כמובן חידוש כללי ועיקרי, שכפי הידוע לנו, וכפי המובא, לא היה קודם לכן.
ראה בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן פט סעיף א: תפלת השחר זמנה מתחיל מעלות השחר אלא שלכתחלה מצוה להתחיל עם נץ החמה דהיינו אחר יציאתה ולא קודם לכן משום שנאמר יראוך עם שמש וגו' וראוי ליזהר בזה בימי הסליחות שרגילין להקדים קודם נץ החמה ואינו נכון אבל בדיעבד אם עבר והתפלל משעלה עמוד השחר יצא ואף לכתחלה יכול לעשות כן בשעת הדחק כמו שיתבאר.
ונמשך זמנה עד סוף שליש היום שצריך לגמור התפלה קודם שיעבור שליש היום בין שהיום ארוך בין שהיום קצר כגון אם היום ארוך י"ח שעות מעלות השחר עד צאת הכוכבים שליש היום הוא ו' שעות משעלה עמוד השחר ואם הוא ט' שעות שלישיתו הוא ג' שעות ולכן צריך ליזהר בחורף להשכים להתפלל בענין שיגמרו תפלת י"ח קודם שליש היום אף על פי שכבר קראו קריאת שמע בעונתה קודם התפלה כמו שנתבאר בסי' מ"ו.
ואם טעה או עבר ולא התפלל עד אחר שליש היום עד חצות יצא ידי חובת תפלה אבל לא יצא ידי חובת תפלה בזמנה ומכל מקום אין צריך להתפלל במנחה שתים לפי שגם בתשלומין שבמנחה אין לו שכר תפלה בזמנה:
ובסימן קיא סעיף א: (אף על פי שקריאת שמע וברכותיה מצוה בפני עצמה ותפלה מצוה בפני עצמה) צריך לסמוך ברכת גאולה לתפלה ולא יפסיק ביניהם אפילו באמן אחר גאל ישראל ולא בשום פסוק שנוהגין לומר קודם תפלת י"ח כגון פסוק כי שם ה' אקרא ודומיו חוץ מפסוק אדני שפתי תפתח שהוא חובה מתקנת חכמים ואינו חשוב הפסק שכיון שקבעוהו חכמים בתפלה נעשה מכלל התפלה וכתפלה ארוכה היא וי"א שמותר לענות אמן אחר גאל ישראל וכן נוהגין כמו שנתבאר בסי' ס"ו.
ובסעיף ד: אם עד שלא קרא קריאת שמע וברכותיה מצא צבור שמתפללין לא יתפלל עמהם תחלה ולקרות אח"כ קריאת שמע וברכותיה כמו שעושים בפסוקי דזמרה לפי שסמיכת גאולה לתפלה שחרית גדולה מתפלה עם הצבור (אבל בערבית תפלת הצבור גדולה מסמיכת גאולה לתפלה כמו שיתבאר בסי' רל"ו):
[אך בפשטות אי"ז גדול מתפילה בזמנה, מאחר וזהו סוכ"ס מצוה בפני עצמה וזהו זמנה].
ובסימן קכד סעיף ג: ש"ץ שנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שהתפללו בלחש והוא צריך לעבור להם לפני התיבה לאלתר יורד לפני התיבה ומתפלל בקול רם לצבור וא"צ לחזור ולהתפלל בלחש לאחרים מוציא לעצמו לא כ"ש ואין בזה משום המשמיע קולו בתפלתו ה"ז מקטני אמנה כיון שעל ידי הדחק הוא עושה כן.
וכן אם הוא שעת הדחק שאי אפשר להתפלל בלחש תחלה כגון שירא שמא יעבור זמן התפלה ולא יוכל לגמור כל י"ח ברכות של חזרת התפלה תוך זמן התפלה יכול להתפלל מיד בקול רם והצבור מתפללין עמו מלה במלה בלחש עד לאחר האל הקדוש וטוב שיהיה אחד לכל הפחות שיענה אמן אחר ברכת הש"ץ אם יהיה לו שהות להתפלל אח"כ או שהתפלל כבר:
ובסימן קט סעיף ג: וכשהוא מוכרח להתחיל מיד ומתחיל עם הש"ץ כשיגיע עם ש"ץ לנקדישך או לנקדש כפי נוסח מדינות אלו יאמר עמו מלה במלה כל נוסח הקדושה כמו שהוא אומר שאף שאין היחיד אומר קדושה בתפלתו כשהוא אומר עם הש"ץ אינו נקרא יחיד וכן יאמר עמו מלה במלה כל נוסח ברכת האל הקדוש וברכת שומע תפלה כדי שיסיים הברכה עם הש"ץ ביחד ושוב א"צ לענות אמן כמו שהש"ץ א"צ שהצבור עונים אחריו ועניית הצבור היא ג"כ על ברכות של זה וגם יכוין שכשיגיע ש"ץ למודים יגיע גם הוא למודים או להטוב שמך כדי שישחה גם הוא עם הצבור במודים ואם יכול לגמור כל התפלה עד שיגיע ש"ץ לסיום שומע תפלה יכול להתפלל בפני עצמו אחר סיום האל הקדוש.
וכל זה כשמוכרח להתפלל מיד משום סמיכת גאולה לתפלה או מפני שהשעה עוברת אבל אם אינו מוכרח לא יתחיל עם הש"ץ ולומר עמו נוסח הקדושה לפי שלכתחלה צריך לשתוק ולשמוע נוסח הקדושה מפי הש"ץ ולענות אחריו קדוש וברוך וימלוך בלבד כמו שיתבאר בסי' קכ"ה:
[וראה שערי הלכה ומנהג חלק א', עמוד קמז].
אתר האינטרנט “דעת – יהדות באור החסידות והקבלה” מרכז מאגר תוכן עצום של נושאים שונים: חינוך, זוגיות, שלום בית, משמעות החיים , מודעות עצמית, מעגל השנה ועוד.. התוכן שבאתר מרוכז ברובו משיעורי הרב יצחק ערד – ראש ישיבת דעת וראש מכון דעת ותבונה – לימודי אימון וטיפול יהודי. מרכז דעת נותן שרות של יעוץ הלכתי, השקפתי ומשפחתי, על פי התורה והחסידות, לרבני ודייני קהילות ולאנשים פרטיים בארץ ובתפוצות. התשובות נענות על ידי צוות המשיבים של מרכז דעת. חלק מהתשובות מתפרסמות באתר זו במדור שאלות ותשובות.